.jpg)
מה אם...
גיליון 812
27.7.2018
ניל דונלד וולש
מאנגלית: חמדה טלאור
עריכה לשונית: ניצה תפארת
איגרת מניל...
ידידי היקרים...
אילו הייתם מתים מחר, האם הייתם שמחים מהאופן בו ביליתם את היום?
גשו היום לטלפון ואמרו משהו מיוחד לכל מי שמיוחד עבורכם.
לכו היום אל כל מי שאתם אוהבים והקרוב אליכם, תנו לו חיבוק ונשיקה וסימן אמתי של אהבה.
כתבו היום מכתב לכל חבריכם הטובים והרחוקים וספרו להם מה המשמעות עבורכם של היותם בחייכם.
ואז שבו וכתבו מכתב לילדים ולנכדים וחלקו עמם את כל אשר למדתם על החיים, כל דבר שאתם רוצים שהם ידעו ביחס לאופן בו אפשר להתנהל, איך לגרום לדברים לעבוד, כיצד למצוא שמחה וליהנות, ואיך להביא לעצמם, ולאחרים, קצת אושר בתוך כל האתגרים עמם עליהם להתמודד.
ספרו להם במה עוסקים אותם אתגרים ומדוע הם באו, ומהי הדרך הטובה ביותר לפגוש בהם ולחגוג אותם.
לאחר שתסיימו כל זאת כתבו מכתב לעצמכם, וספרו בו לעצמכם כמה טובים הייתם וכמה הצלחתם, בהתחשב בכל מה שהתמודדתם עמו ונתקלתם בו. ואז כתבו מכתב לאלוהים, ובו אתם מודים על כל המזל והברכה, וספרו לו שאתם חסרי סבלנות להגיע הביתה ולספר לכל אהוביכם אשר נמצאים שם על כל ההרפתקאות ואיך היה לחוות אותן, מה למדתם, ומה אתם הולכים לעשות בתקופת החיים הבאה ואיך תיישמו את כל מה שלמדתם.
אם לא תמותו מחר, אם אתם עדיין חיים בסוף השבוע, החליטו באיזה אופן אתם רוצים לבלות את כל הזמן שנותר לכם עם הגוף הנוכחי. קבלו החלטה חדשה ביחס למשמעות ולמטרת החיים. הרימו אותה מעבר לרמת ההישרדות. חפשו וראו מה הייתם בוחרים כסיבה לחייכם אילו חשבתם שהבחירה נעשתה על ידי הנשמה ולא על ידי ההכרה. הראש.
חיו את הימים שנשארו מתוך המרחב הזה, בדרך הטובה ביותר שאתם יכולים. שרתו את תכנית הנשמה. חייכם, כמה שעדיין מצפים לכם, לעולם לא יהיו שוב אותו דבר. סוף סוף תהיה להם סוג של משמעות. תהיה להם מטרה משמעותית, דבר שיהפוך כל רגע למיוחד...
באהבה וחיבוקים,
.gif)
***********************
מכתב לניל:
איך אני מוצאת שוב שלווה?
שאלת הקוראים:
ניל היקר,
ראשית, ברצוני להודות לך על כך שכתבת את הספרים שלך ועל כך שהיתה לך הסבלנות וההתמדה להשלים את כולם ולראותם יוצאים לאור. התחלתי לקרוא אותם כאשר בתי, אליסון, נולדה עם תסמונת נונאן. כל פעם היא היתה חולה ועברה 7 ניתוחים במהלך 9 שנים. הייתי נואשת להבין את הסיבה לכך שהיה עליה לסבול כאלה קשיים וכאבים, ומה אני עשיתי, אם בכלל, כדי לגרום לה לחיות את החיים הקשים שחייתה.
כאשר היתה בת 9, היא רצה בחצר המשחקים של בית הספר ומתה לפתע מהפרעה בקצב הלב. היתה לה תשוקה מלאת אומץ לחיים וחוותה כל רגע ככיף. בעודה עושה את הדברים היא שרה וצחקה. נראה שכולם נמשכו אליה. גם זרים היו ניגשים אליה ורצו לדבר עמה ולגעת בה. אנשים רבים ששמעו מחבריהם שהכירו את אלי יצרו עמי קשר, גם רחוקים – אפילו מניו יורק.
מאז שעברה לעולמות האחרים, נראה שאיבדתי את תשוקת החיים. יש לי בת נוספת המחלימה מהטראומה של איבוד אחות. אינני יכולה לשנות את התחושה שאילו הובחנתי עם מחלה סופנית, הייתי חשה תחושת רווחה. אני חשה עייפות רגשית ואני רק רוצה לעבור הלאה מהקיום הזה.
אני יודעת שאלי בסדר ואני מאמינה שאראה אותה שוב. זה כמעט כאילו שבזמן שהיא חיה, היה לי קשר ישיר אל אלוהים. הייתי מתבוננת בה ומחבקת אותה וחשה תחושת שלווה שאני מאמינה שבאה ממנה. אני מאמינה שהיא היתה מלאך.
אינני מפחדת מהמוות ורק רוצה שהכאב הזה יסתיים. לחיות במשך שנים עם אלי, ולדעת בלב שהיא לא תחייה שנים רבות, ואז לאבד אותה כל כך לפתע, רוקן אותי. אני ממשיכה, סיימתי לימודי הוראה, ובכל יום אני מנסה להגיע אל הילדים שאני מלמדת ומשתדלת לעזור להם להיות הטובים ביותר שהם יכולים. אולם משהו השתנה בתוכי.
האם יש דרך בה אוכל למצוא שוב שלווה? אני רוצה ללמוד מאלי, ולהיות הטובה ביותר בכל יום. אינני רוצה להתאבד, אני רק מתגעגעת לתחושה שהיתה לי כאשר אלי היתה עמי. חלמתי עליה פעמיים מאז שנפטרה ובשתי הפעמים חשתי שוב בחיבור. האם יש מילות חכמה? סינדי
ניל מגיב:
סינדי היקרה,
אינני יכול לחשוב על משהו יותר מצער מאשר לאבד ילד. אני מבין לחלוטין את תגובתך הרגשית לכך, ואני חש אמפטיה אדירה כאשר אני קורא את מכתבך. את אשה מאוד חזקה ואמיצה בכך שהמשכת להחזיק במשרת ההוראה ובכך שאת יוצרת חיים כאשר את נמצאת כל הזמן בין ילדים, שלא לדבר על בתך הנוספת, אשר, אם להשתמש במלים שלך, עדיין מתאוששת מהטראומה של איבוד אחותה היחידה. אני בטוח שאינני צריך לומר לך שהבת הזו צריכה אותך עתה יותר מאשר אי פעם, ושהילדים המחפשים אצלך אכפתיות והדרכה בכתה כל יום, גם הם תלויים בך ברמה גבוהה מאוד. אני אכן רואה את המצב המיוחד בו החיים מיקמו אותך – ואני מכבד אותך על כך שאת מחזיקה במקום זה בכזה אומץ.
הדבר הראשון שאני מוצא עצמי רוצה לעשות, סינדי, הוא להמליץ שתקראי [או תקראי שוב] את הספר שלי: 'בבית עם אלוהים: בחיים שלעולם אינם מסתיימים'. ספר זה יאשר לך מחדש את כל הדברים שנראה שאת כבר יודעת ביחס לאלי הנפלאה שלך – ואולי עוד הרבה יותר דברים שאולי תהית לגביהם או שחשבת עליהם. לא מעט מידע בספר זה נמצא בפרק העוסק במוות של ילדים. הפרק הזה, סינדי, אומר לנו ש...
"המוות עדין מאוד עם ילדים, משום שלעתים נדירות מגיעים הילדים למוות בעודם מחזיקים בכל מיני רעיונות שליליים שעוצבו מראש ביחס למה שקורה אחר כך. הם טהורים. הם רק לא מזמן הגיעו מהמציאות הרוחנית. הם לא התרחקו מאוד מהליבה של הווייתם. הם רק לא מזמן הגיחו מהמהות שלהם. וילדים כה קטנים עוברים את השלב הראשון של המוות במהירות רבה וכמעט מיד שבים אל האיחוד עם המהות.
"יש לומר שילדים 'גדלים' בחיים שלאחר החיים. דהיינו, הם ערים ומודעים לחלוטין למה שקורה, ולמציאות האולטימטיבית. הם יודעים את הסיבה לבואם לכדור הארץ והם יודעים מדוע הם עזבו מוקדם כפי שקרה. אם הם חשים שלמים עם כל זה, הם ימשיכו הלאה; בכל צורה בה יבחרו. אם אינם חשים שלמים, תהיה להם את אותה ההזדמנות ל'שוב שוב אל החיים' כפי שיש לכל נשמה אחרת. התהליך זהה לכל הנשמות, ואין זה משנה מה היה גיל הגוף כאשר עזבו את העולם הפיזי.
"עתה ברצוני לומר משהו ביחס לתכנית של ילדים המתים בגיל צעיר מאוד.
"הנשמות הנכנסות לגוף ועוזבות אותו בתוך תקופה קצרה – ילדים אשר מתים... בגיל רך מאוד – אין ספר שהם עושים זאת על מנת לשרת את התכנית של האחר ברמה גבוהה מאוד... במקרים מסוימים הם נדרשים לעזוב מוקדם על מנת לעשות זאת. אולם זו לעולם איננה טרגדיה עבור הנשמה. היא הסכימה לעזוב מוקדם.
"כל נשמה שבאה לגוף על מנת לשרת את התכנית של האחרים היא מלאך – וכל ילד שמת צעיר מאוד עשה זאת על מנת לתת מתנה לאחר. יתכן שמתנה זו לא תובן במשך זמן רב על ידי ההורים או אחרים אשר, באופן טבעי, מתאבלים עמוקות. אך אני מבטיח לך שככל שהזמן יעבור והריפוי יתרחש, המתנה תיראה, היא תתקבל, והעבודה של החמודה המתוקה – אותה ניתן לתאר רק כמלאך – תושג."
אני יודע, סינדי, משום שאמרת לי זאת, שאת יודעת כבר שאלי היתה מלאך. אולם אני תוהה אם חשבת קודם לכן על יתר הקטע מתוך 'הביתה עם אלוהים'. יש תכנית שאלי באה לכאן לשרת, והיא לא היתה רק של עצמה. או, אם לומר זאת בדרך אחרת, התכנית של עצמה היתה התכנית של האחרים. זה כלל את החיים של כל אחד שהיא נגעה בו... ואת מספרת לי שמדובר במספר גדול מאוד של אנשים. אינני מופתע. אך האם לקחת בחשבון שזה כלל את התכנית הרוחנית שלך, סינדי?
אני יודע שעל פני השטח, זה יכול להיות דבר קשה עבור אם לשמוע שלפתע בתה הלכה לעולמה. אולם אני מאמין שממש מתחת לפני הדברים של ההצהרה המאתגרת הזו, קיימת התגלות בעלת ערך אדיר. אני יודע שבמהלך השנים שנותרו לך על פני האדמה, סינדי, את תגעי בחיים של אנשים רבים – ורבים מהם, הודות למקצוע שבחרת בו, יהיו ילדים. האם את חושבת שזו מקריות? אני, סינדי, אינני חושב כך. אני רואה בזאת תכנית מושלמת. ואני מאמין שאת תהיי יותר חומלת, יותר אכפתית, יותר רגישה, יותר מבינה, בעלת תובנת יתר, נהדרת יותר – בכל דרך בה תדריכי את אותם ילדים, מאשר הם קיוו למצוא בבית הספר... הכול הודות לחוויה שהיתה לך בחיים, ושהמלאכית שלך, אלי, הביאה לך.
אני הולך להרחיק עוד, סינדי. אני הולך לומר שאני מאמין שאלי, וכל הנשמות של הילדים האחרים, תכננו כך את הדברים. כלומר, הילדה הנפלאה הזו מתה מתוך סיבה הרבה יותר גדולה מאשר את יכולה לדמיין: להכין אותך לגעת בחיים לא רק של ילד אחד, אלא בחייהם של מאות רבות של ילדים, בדרך שיכולה היתה להופיע מלב שנשבר... והחלים מחדש, וכך ידע את הפלא וההדר של החיים, של הילדות, של האלוהות עצמה, והערך של כל נשמה ונשמה. אני מאמין שכל ילד בכל כתה שאי פעם נכנסת אליה מאותו יום ועד סוף חייך ממתין, סינדי, שתתני לו, או לה, מתנה. אני מאמין שהבת האחרת שלך ממתינה שתתני לה את אותה מתנה בכל פעם שהיא נכנסת לזרועותיך. ואני מאמין שכאשר את מחזיקה בה, את מחבקת גם את אלי. שכן הנשמה של אלי מלווה את הנשמה של אחותה אל תוך זרועותיך, כדי שהריפוי והשמחה שלה יכולות להיות שלך, כפי שהריפוי שלך הוא גם של אחותה.
האם זו מציאות גדולה מדי, סינדי, עבורך להבין ולאמץ? אינני חושב כך, או שלעולם לא היית כותבת אלי. לכי עתה, אם כן, וחגגי את הנוכחות הנצחית של אלי בך וכבדי את כוונת נשמתה, ואת זו שלך. שפכי דמעות לא של העצב, אלא של שמחה, כי כאשר את מביאה קלילות ושמחה ואת הבטחת המחר לכל הילדים האחרים – ולמעשה לכל האנשים האחרים אשר נכנסים לחייך – את מביאה להם פיסה מאלי... אשר, אחרי הכול, היתה בהתחלה, וגם עתה, ותמיד תהיה, פיסה ממך.
אלוהים יברך אותך, ידידתי, ותודה לך שכתבת אלי. חלק ממני תמיד יהיה עמך הודות לחילוף דברים זה אותו אנו חולקים. אני יודע שאלוהים שולח לך חוזק וחכמה בשפע בלתי נדלה.
באהבה,
