.jpg)
החיפוש אחר החוויה הקדושה
גיליון 853
17.5.2019
ניל דונלד וולש
מאנגלית: חמדה טלאור
עריכה לשונית: ניצה תפארת
אגרת מניל
היי לכולם...
כל חיי חיפשתי את החוויה הקדושה. כל חיי ידעתי שהחוויה הקדושה תתגלה בכל דבר. כל דבר הקשור באל, הקשור לחיים, והקשור אלי. השאלות היחידות שהיו לי היו: מה זה חוויה קדושה והיכן אני יכול למצוא אותה?
שאלות אלה נשאלות על ידי אנשים בכל העולם מקדמת דנא. אולי גם אתם שאלתם שאלות אלה. כתבתי ספר שהינו סיפור קצר על האופן בו מצאתי את התשובות. בכך שאני מספר לכם סיפור זה, אולי יש סיכוי לעזור לכם גם למצוא את התשובות. הספר זמין בחינם [באנגלית] באתר שלי.
[העמוד נמצא בכתובת הזו: http://www.nealedonaldwalsch.com/HolyExperience]
אני יודע שרבים מכם קראו יותר מספר אחד מספרי הקודמים ויתכן שיש בידיכם כמה מהעובדות והפרטים שיש בספר החינמי הזה. יחד עם זאת רציתי ליצור תוכן בספר זה אשר בתוכו תהיה תזכורת שהמסרים שהובאו שם עשויים להיות ראויים לחוויה והתנסות, ומפעם לפעם מסע אל העבר שלי יכול להיות דבר מאלף, גם אם עבורכם זה גישה חוזרת למידע שיש לכם עלי.
השבוע בגיליון הזה, ובמספר הגיליונות הקרובים, אני הולך לחלוק עמכם מה שסיפרתי כבר לקוראים שלי בספר החינמי, היות ואני מאמין שרבים מאיתנו נמצאים באותו חיפוש, באותו מהלך, במסע הזהה של הנשמה. אנחנו מחפשים את האל.
התחלתי את החיפוש שלי אחרי החוויה הקדושה בכך שחיפשתי במקום צפוי. התחלתי בכך שחיפשתי בדת. מובן לחלוטין שאעשה זאת. נולדתי למשפחה שהאמינה בדת כאמצעי להגעה לגן עדן. גודלתי כקתולי השייך לכנסיה הרומית, ובגיל שבע הייתה לי אמונה עמוקה ומחייבת באל. לרגע לא היה לי ספק בקיומו של האל או בנדיבות ליבו.
בגיל 10 לא היה לי גם ספק בקצפו של האל.
בבית לא למדו אותי הרבה על קצפו של האל. למעשה לא לימדו אותי דבר על כך. אני חושב עכשיו, כאשר אני מסתכל אחורה, שאמי לא האמינה בכך. אם אבי כן האמין, הוא כופף את ראשו לרצונה של אמי "לא לספר על כך לילדים" עד שיגיע הזמן.
רק כאשר נשלחתי לבית הספר הקהילתי איגנציו הקדוש במילווקי, למדתי על אל שיכול להתרגז. שם למדתי על עשר הדיברות. שם למדתי על חטא ועונש.
שם למדתי את הפעולה המושלמת של הלקאה על חטא (הו אלוהים, אני מצטער מכל הלב שהרגזתי אותך"...) במקרה שהייתי מעורב בתאונת דרכים ומצאתי את עצמי קרוב למוות, או, על אותו משקל, מצאתי את עצמי עומד מול יום הדין ברגע לא מוצלח, כי לא הלכתי לווידוי במשך פרק זמן...
וידוי היה בשבילי דבר רציני. בבית הספר נאמר לנו שעלינו ללכת לווידוי לפחות פעם בשבוע. שבת היה זמן שבקהילה שלנו, כמו בקהילות רבות אחרות, יועד לכך, על מנת שנוכל לקבל את הסעודה הקדושה במיסה של יום ראשון.
שם עלה לראשונה הרעיון של חוסר מושלמות שלי. שם קלטתי את המחשבה שהנשמה שלי חייבת להיות "נקייה" לפני שהאל יאפשר לי לקבל אותו תחת קורת גגי.
עד אז מעולם לא היה לי כל ספק שכשרציתי שהאל יתקרב אליי כל מה שהייתי צריך היה לקרוא לו. הוא תמיד יהיה שם, אמרה לי אמי, ואני האמנתי לה. איך ייתכן שאמי יכולה היתה לטעות בקשר לדבר כמו זה? איך יכול להיות שאמי יכולה היתה לטעות בקשר לכל דבר שהוא?
בשבוע הבא, הסיפור יימשך. הצטרפו אלינו בשבוע הבא.
אהבה וחיבוקים,
.gif)
