~ עשר האשליות של בני האדם ~

מסר מניל דונלד וולש

24.2.2009

http://www.cwg.org/

במייל שנשלח ב- 23.7.2002 לאנשים אשר בקשו זאת, הסביר ניל את עשר האשליות של בני האדם, כפי שהן כלולות ב'אחדות עם אלוהים' [מתוך סדרת הספרים 'שיחות עם אלוהים']. להלן העתק מאותו מייל.

התזה הבסיסית של 'שיחות עם אלוהים' הינה שהעולם חי מתוך עשר אשליות גדולות. על פי הספר, אלו הן 'עשר האשליות של בני האדם'. בפרשנות אישית זו ברצוני לספר לכם את חוויתי ואת נקודת מבטי לגבי אותן אשליות.

האשליה הראשונה של בני האדם הינה אשליית 'הנזקקות'.

אנו מדמיינים שהנזקקות קיימת. מאחר ואנו מדמיינים זאת, אנו מדמיינים אלוהים שגם הוא נזקק.

לא קיים ביקום אלוהים כזה, אולם אנו מאמינים שהוא כן קיים, שהאלוהים שלנו הינו האלוהים הזה. הרעיון שהנזקקות קיימת הינה מחשבה מרתקת, אך אין לה כל קשר למציאות האולטימטיבית.

במציאות אולטימטיבית, הכל פשוט 'הינו'. הדברים קיימים בהוויה העליונה. מה שהינו, הינו, ומה שאינו, אינו, ושום דבר שהינו אינו זקוק למה שאינו. למעשה, באמת האולטימטיבית, אין דבר שהוא אינו, שכן כל דבר שהינו, הינו. זה כולל את כל הדברים שיכולים להיות.

אין אפשרות שמשהו שאינו - יהיה, שכן אם ניתן להבינו או לחשוב עליו בדרך כלשהי, אז זה משהו שהינו – שכן מחשבות הן דברים. וכך, אם זהו חלק מההוויה האלוהית, אין זה יכול להיות משהו שאינו.

אם נצא מתוך הנחה שזו האמת, הרי שאין אפשרות שמה שהינו, "יזדקק" לדבר כלשהו. יש לו את כל מה שהוא יכול להזדקק לו, שכן הינו כל מה שיכול להיות לו. הרעיון שנזקקות קיימת הינו אשליה.

בדומה לכך הרעיון שאלוהים זקוק למשהו הוא לא רק אשליה, אלא אשליה מוזרה. שכן אם אלוהים הינו אלוהים כפי שאנו מבינים, על פניו עצם המחשבה שאלוהים זקוק למשהו הינה מטורפת. היא חסרת הגיון באופן קיצוני, אלא אם הגדרתנו והבנתנו את אלוהים הינה שגויה.

הרעיון שאלוהים אינו זקוק לדבר איננו מחשבה קלת ערך. הוא נוקב חורים בגודל קילומטר בכל תיאולוגיה משמעותית על פני הפלנטה, שכן אם אלוהים אינו זקוק לדבר, הרי שהוא אינו חפץ בדבר. לדתות הארציות אלוהים שאינו חפץ בדבר הינו דבר בלתי ניתן לתיאור.

אך זהו אופייה האמיתי של האלוהות. אלוהים אינו חסר או חפץ בדבר.

 דבר זה משנה הכול – החל מעשרת הדברות והלאה – דבר שמן הסתם מובן אפילו לתלמיד הפשוט ביותר של תיאולוגיה.

האשליה השניה של בני האנוש הינה שהכישלון קיים.

ברור שהכישלון אינו יכול להתקיים, שכן אם ההוויה האחת אינה זקוקה לדבר, כמו שהיא, ולכן יש לה הכול, הרי שאינה יכולה "שלא" להיות, שלא לעשות או שלא יהיה לה דבר כלשהו.

אי לכך כישלון אינו קיים. בחיים קיימות רק חוויות אותן אנו מכנים כ"כישלונות" המבוססים על שיפוטים שלנו, כמו גם אי ההבנה בה אנו מחזיקים לגבי מי שאנו.

הבה נבחן זאת לרגע.

אם מי שאנו זה אלוהים, הרי שהגיוני שאין ביכולתנו ל"היכשל" בשום דבר שהוא. כל דבר שאנו עושים חייב להיות פועל של בריאה טהורה המתבצעת על ידי בורא טהור, ומשום כך – מושלם. כל הבריאות מושלמות, וכל התוצאות מושלמות, שכן אין דבר שההוויה האלוהית זקוקה לו או חסרה אותו.

אם איננו זוכרים דבר זה – אם, במצב השכחה האנושי, אנו שוכחים אמת אולטימטיבית זו – יכול הדבר להיראות כאילו "אי-השלמות" קיימת. אשליה זו נראית אז כאמיתית, וחלק מאתנו יקראו לה "כשלון". במציאות שלנו משהו "נכשל" מלהיות מושלם שכפי שהוא. אך מה יכול לגרום למשהו להיות "בלתי-מושלם?" משהו חייב להיעדר, או להיות חסר, נכון? אי לכך, כישלון הינו דבר יחסי, יחסי למי ומה שהאדם מתאר לעצמו שהינו.

אם הנכם מתארים לעצמכם שהנכם אלוהים, הרי שכל דבר שאתם יוצרים מושלם ללא פגם, כישלון או צורך, שכן אתם יצרתם אותו. העובדה הפשוטה של עצם הבריאה הופכת אותו למושלם, שכן בלתי אפשרי לברוא משהו שחסר בו דבר כלשהו – שכן אלוהים הינו כל היש, ולכן הרעיון שמשהו "חסר" אינו, ולא יכול להיות, חלק מהמציאות האולטימטיבית.

בהיעדר הצורך בא היעדר הכישלון.

דבר זה איננו מובן בדרך כלל. לחברה האנושית יש קושי לכרוך עצמה סביב רעיון זה. בני האדם שאמצו אותו במלואו, הפכו להיות מאסטרים.

האשליה השלישית הינה שחוסר האחדות קיים.

ברגע שאנו מדמיינים שביכולתנו להיכשל, תוך התבססות על יכולתנו לא לספק את צרכינו, אנו חווים את עצמנו בחוסר אחדות עם אלוהים – שכן אנו יודעים באופן אוטומאטי שאין ספק בכך שאלוהים אינו יכול להיכשל בכל דבר שהוא. מאחר וחווינו שנכשלנו, אנו מסיקים שאיננו יכולים להיות אלא "משהו שונה מאלוהים."

"שונה מ-" הינו ביטוי גדול. הוא מניח מראש שיש יותר מאשר אחד מ'זה שהינו'. הנחה זו הינה הנחת שווא. היא אינה מדויקת. יש רק 'דבר אחד' אחד, וכל הדברים הינם חלק מאותו 'הדבר האחד שהינו.'

בעולם האשליות שלנו, איננו יודעים זאת. אנו מדמיינים שישנם סוגים רבים של דברים שאינם באחדות זה עם זה, ואנו שבים וחווים זאת כך בכל רגע ורגע. אנו חושבים שיש משהו "שונה מאשר" העצמי האלוהי שלנו, ושאנו חלק מכך.

רעיון חוסר האחדות הינו אבן הנגף הגדולה ביותר העומדת בפני חיים של שלווה, הרמוניה ואושר, עליהם, לדברינו, אנו חולמים.

בחיי האישיים אני חווה זאת מדי יום. אני רואה אחרים סובלים ואינם חשים בזאת. אני רואה שהעולם בצרה, ואינו מרפא זאת. אני מבחין באנשים, מקומות ודברים כאילו הם אינם באחדות עמי – וכך אני נוהג בם.

לעולם לא הייתי מתייחס לכדור הארץ, לדברים השייכים לי ולבטח לא לאנשים אחרים, באופן בו הייתי מתייחס אילו חשבתי שאותם אנשים ודברים היו אני ואני הייתי הם. אילו חשבתי שאני עושה לעצמי מה שאני עושה להם, חלק מההתנהגויות שלי – ואולי רובן – היו נעלמות.

האשליה הרביעית הינה שהמחסור קיים.

מאחר וחשבנו על עצמנו כנפרדים מאלוהים ונפרדים זה מזה, הגענו למסקנה ש"אין מספיק" מהכול עבור כולם. לפני שנכנסנו לאשליית הנפרדות, היתה לנו חוויה ברורה שיש מספיק. תמיד יש מספיק עבור האחד.

אך אם יש לחלק את מה שאנו מתבוננים בו בין יותר מאשר אחד, זה הרגע בו אנו מדמיינים שאותה כמות "אינה מספיקה," זו אשליה, חד וחלד. עבורי, היתה זו אשליה מאוד עוצמתית, אשליה שלמעשה השפיעה על מחצית חיי.

קודם כל אי אפשר שמשהו "לא יהיה מספיק" כאשר מי שהנני אינו זקוק לדבר. אך אפילו אם דמיינתי שאני כן רוצה וזקוק למשהו, על מנת להגיע למסקנה ש"אין מספיק" עבורי, היה עלי לדמיין שיש יותר מאחד ממני.

עתה קל לראות כיצד אשליה נבנית על גבי אשליה. ללא שלושת האשליות הראשונות, האשליה הרביעית היתה בלתי אפשרית. וללא האשליה הרביעית, גם החמישית היתה בלתי אפשרית.

האשליה החמישית הינה שהדרישה קיימת.

יש רק דבר אחד עליו אני חושב כאשר אני מתעסק באשליה ש"אין מספיק". עלי לחשוב שאפשרי הדבר שיהיה לי "מספיק," ושקיים משהו שיש ביכולתי לעשותו על מנת לוודא זאת. יש משהו ש"יש מספיק" דורש. חייב להיות משהו שאני יכול להיות, לעשות או שיהיה לי, על מנת שאעמוד בדרישות כדי שתהיה לי "כמות מספקת." כל שעלי לעשות הוא לפענח מהי אותה דרישה.

אגב, מאחר ואני מדמיין שאני נדרש על ידי החיים להיות, ושעל מנת שיהיו לי "הדברים שאין מהם מספיק" עלי לעשות ולהיות בעל דברים מסוימים, הרי שנכנסתי להרגל בו אני מצפה שאף לכם יהיו דברים מסוימים, או דברים כלשהם מהם אין מספיק.

וכך הוקמה על יד הגזע האנושי מערכת של "או שתשלם או שתסתלק" – ולא רק במסחר. התרחיש הזה נמצא בכל קשת החיים של בני האדם, והכול נובע מהאשליה החמישית.

האשליה השישית הינה שהשיפוט קיים.

אם מסכימים ומקבלים כדבר אמיתי את יתר חמשת האשליות – הרי שההיגיון לגבי השיפוט הקיים ביקום הינו ללא רבב. שכן אם קיים דבר כמו דרישה, כיצד נדע אם מישהו עמד בדרישות? לכן חייבת לקום מערכת שיפוט על מנת שההגדרה תוכל להיעשות.

בהתבסס על היגיון זה יצרנו בראשנו אלוהים השופט אותנו, וכן יצרנו בחיינו על פני כדור הארץ מערכת שיפוטית – או כפי שלעתים מכנים אותה 'מערכת המשפט' - על מנת לוודא שבשני המקרים אנו עומדים בדרישות כדי שנקבל מספיק מהדבר שאין ממנו מספיק.

במקרה של אלוהים, אנו מדמיינים שהכוונה היא ל"מקום בשמים." זה דבר שעלינו "להרוויח" אותו, שכן אין מספיק מקומות עבור כולם! יש "לעמוד בדרישות."

בכל מקרה, רק אלוהים יודע מהן אותן דרישות. הן משתנות מדת לדת, מזמן לזמן וממקום למקום. יש להניח שהן משתנות אף מפלנטה לפלנטה.

הדבר יכול להפוך להיות מאוד מבלבל, אך הוא משאיר את הגזע האנושי במצב של ערנות. לרוע המזל זה עוסק יותר בכמות הדאגה שבני האדם מקדישים למה שהם עשו ולא כל כך לגבי המעשים עצמם.

גינוי הינה האשליה השביעית.

ברור שאם יש מערכת שיפוט, חייב להיות פרס לאלה שנשפטו ושעמדו בדרישות, ועונש לאלה שלא.

וכך הגענו לרעיון שהגינוי קיים. הדבר היה מאוד שימושי במהלך חיי. מאחר ודמיינתי שאלוהים מגנה אותנו (על כך שלא עמדנו בדרישות שהוא מעולם לא דרש), דמיינתי שיש ביכולתי לעשות את אותו הדבר אף עם שכניי.

וכך הצטרפתי לבריאת חברה מאוד שיפוטית, המרשיעה אנשים פטורים מעונש – לעתים חורצת את דינם למוות, ומשתמשת באלוהים כהצדקה למעשה. זהו החוק "האלוהי," אני אומר לעצמי. עין תחת עין, שן תחת שן.

"חוק" כזה מעולם לא הומצא על ידי אלוהים, אך הדבר לא שינה עבורי. האשליה שלי אפשרה לי לחשוב שחוק כזה אכן הומצא. זה הסיפור שלי ואני דבק בו.

האשליה השמינית הינה שההתניה קיימת.

אין תנאי ביקום בו ההוויה האלוהית אינה קיימת. ההוויה האלוהית הינה פשוט מה שהווה, ומה שהווה פשוט הווה, בכל תנאי. דהיינו אין תנאי בו היא אינה. התניה, לכן, אינה קיימת כטבע פנימי של הדברים.

יחד עם זאת, אנו מדמיינים שההתניה קיימת, שכן אם הגינוי קיים, נראה הדבר שחייב להיות "תנאי" שבו איננו חשים בסדר. תנאי זה מתפרסם ומתגלה כאשר נעשה שיפוט האם עמדנו בדרישות או לא על מנת שנקבל את הדבר שלגביו יש מחסור.

אשליה רודפת אשליה, רודפת אשליה, רודפת אשליה, ויוצרת מטריקס של דמיונות שזורים זה בזה, שלאף אחד מהם אין קשר למציאות האולטימטיבית.

בחיי האישיים השתמשתי באשליית ההתניה כתירוץ להוסיף התניות לאהבתי. "אוהב אותך אם..." היה המשחק הגדול ששיחקתי. שיחקתי אותו שכן האמנתי שזהו משחק שאלוהים שיחק עמי.

רק כאשר הבנתי שהתניה אינה קיימת כחלק מאלוהים – ולכן לא חלק מחיי ואף לא חלק ממני – יכולתי להתחיל להתרחק מאשליה זו. יכולתי אז לחיות עמה אך לא בתוכה – ואלו שני דברים שונים לחלוטין. כאשר חייתי בתוך אשליה, הייתי בטוח ש...

עליונות קיימת....

... אך זוהי האשליה התשיעית. דבר אינו יכול להיות נעלה על עצמו, ואם יש רק אחד מאתנו, העליונות אינה קיימת.

עבורי הפרשנות שלי לאשליה זו מלאת כאב, שכן פעמים רבות בחיי דמיינתי שאני נעלה על אחרים. פעמים רבות מדי מכדי שאחוש נוח עם עצמי. פעמים רבות מדי אפילו היום, כאשר אני יודע יותר טוב.

כן, אשליה זו תפסה אותי, ממש תפסה אותי, בדרך מאוד חזקה. זו היתה האשליה הקשה ביותר עבורי להתנתק ממנה, הקשה ביותר לשחרר.

שיפוט – גינוי – התניה – עליונות. וואו, כמה שהן היו חלק מחיי.

המאסטר אינה "מארחת" אשליות אלה כחלק מהמציאות שלה. המאסטר יודע מי אנו כולנו, מה אנו כולנו, ובאופן מהותי מסלק את אפשרות העליונות מהביטוי היחיד והמאוחד, ומהחוויה.

המאסטר אינו מסתכל מלמעלה על אף אחד. הוא לא ישפוט ואף לא יגנה. המאסטר אוהב ללא תנאי, לא רק אנשים אחרים, אלא את החיים עצמם וכל דבר בתוכם. המאסטר יודע שכל דבר בחיים נמצא אף בו, שכן הוא הוא החיים עצמם, ואין דבר בחיים שהוא איננו.

זו אינה הבנה פשוטה. היא משנה הכול. היא הופכת כעס, ופגיעות, ואכזבה, ונקמה, ושיפוט, וגינוי, ועליונות - לבלתי אפשריים.

דברים אלה אפשריים רק בעולם האשליות שלנו ועולם האשליות שלנו אפשרי רק אם אנו בורים לגביו. דהיינו, אם אנו יודעים שעולמנו הוא אשליה, אז האשליה לגביו נעלמת, ומה שנראה - אמיתי. מה ש"הינו" הינו.

האשליה העשירית הינה שהבורות קיימת.

זו האשליה שאומרת, שאינכם יודעים שכל השאר הינו אשליה. לא רק שאינכם יודעים, אלא שאינכם יכולים לדעת. והסיבה לכך היא, שאתם בורים לגבי האמת ביחס למה שקיים.

יתר על כן, בורות זו הינה אשליה. היא אינה אמיתית. כאשר הבורות אמיתית, מה שאמיתי אינו יכול להיות אמיתי, שכן לא הייתם יכולים לדעת על כך, והדבר היחידי שהינו אמיתי הוא משהו שהינכם יודעים.

באופן מהותי, "חוסר הידיעה" אינו אמיתי. הוא אינו יכול להיות. כל הדברים האמיתיים – ידועים. זכרו זאת תמיד. כל הדברים האמיתיים חייבים להיות ידועים. חייבים. אחרת הם אינם יכולים להיות אמיתיים.

יתכן ובסיימכם לקרוא את דברי אלה, תחשבו שאינכם "יודעים" את מחצית הדברים עליהם אני מדבר כאן. אך אין זה כך. ברמה עמוקה כלשהי, לא רק שאתם יודעים, אתם אף יודעים שאתם יודעים.

אחזו באמת זו, קבלו אותה, הפכו אותה לחלק מחוויית ה'כאן ועכשיו' שלכם. כאשר עושים זאת, עושים את הצעד הראשון בדרך המאסטריות, הצעד הראשון בדרך אל האחדות עם אלוהים.

ניל

להענקת תמורה