מתנות החיים והטרגדיות שלהם:

להבין את המשמעות

חלק 2 (מתוך 3)

גליון 380

ניל דונלד וולש

בחלק הראשון של סדרה זו הצעתי מבט לעומק לגבי המציאות האולטימטיבית, ולגבי המטרה של אלוהים ושל החיים. המאמר היה מלא בדברים אזוטריים, כולל חקר עמוק של מסע הנשמות. אך איך גורמים לכל זה לעבוד עבורנו בדרך מעשית במהלך החיים, כאן ועכשיו? זו השאלה, וכפי שהבטחתי, זה הנושא הבא עליו נתבונן.

אם נאמץ, נקבל ונחבק את הרעיונות של החלק הראשון בסדרה זו, נצא עם מושג חדש לחלוטין ביחס לאלוהים – ביחס למי הוא ומהו אלוהים - ולגבי החיים עצמם. יחד עם זאת לחיות מושג מפואר זה איננו דבר קל. כל דבר שלמדנו בחיינו מהדתות של היום, מהתרבות, מבתי הספר ומהמשפחה, מתנגד לכך בעליל. זאת ועוד, כל חוויותינו בחיי היום יום מתנגדות לכך אף הן.

כיצד ניתן, אם כן, ליישם בחיי היומיום את התובנות והחוכמה הנמצאות בספרים 'שיחות עם אלוהים'? כיצד, אם כן, ניתן להבין את מתנות החיים ואת הטרגדיות שלהם?

ובכן, עלינו לספר לעצמנו סיפור חדש לחלוטין לגבי מי ומה אנו. זו ההתחלה. עלינו לספר לעצמנו מעשיה חדשה ביחס לזהותנו ולסיבת היותנו כאן.

כאשר הכול משתנה, שינוי הוא הכול. הספר האחרון מסדרת הקוסמולוגיה 'שיחות עם אלוהים' אומר לנו שישנן ארבע שאלות בסיסיות בחיים, שהתשובות להן יוצרות את הבנתנו לגבי חוויות החיים הבסיסיות שלנו. והשאלות הן:

1. מי אני?

2. היכן אני נמצא?

3. מדוע הנני במקום בו אני נמצא?

4. מה אני בוחר לעשות ביחס לזה?

כהמשהה (ראשי התיבות לכותרת הנ"ל!) אומר גם, ש"אין תשובות נכונות לשאלות אלה". דהיינו, תשובה כלשהי אינה יותר "מדויקת" מחברתה, וזה הנכון, שכן אנו ממציאים את הכול. כהמשהה מסביר הכול בתשומת לב, כיצד המוח עושה זאת כאשר עושים זאת רק באמצעותו, וכיצד המוח עושה זאת כאשר המוח עובד ופועל בתיאום עם הנשמה.

רוב האנשים אינם מייצרים את המציאות שלהם מתוך שיתוף פעולה בין המוח לנשמה. רוב האנשים משתמשים במוח בלבד, ככלי יחידי, (למרות שמעולם לא היתה כוונה שכך ישתמשו בו). כתוצאה, הנתונים אשר לרוב האנשים יש גישה אליהם על מנת שיוכלו לענות לארבע שאלות אלה, מוגבלים מאוד.

מאידך, כאשר אנשים משתמשים הן במוח והן בנשמה, כפי שה כהמשהה אומר שכך תמיד נועדנו לעשות, הנתונים אליהם יש גישה לשם המענה לאותן ארבע שאלות, הינם ללא הגבלה, דבר הגורם להבדל אדיר - ולהבדל בעולמנו.

כאשר אני מתייחס לדברים מנקודת מבט מורחבת (דהיינו מתבונן על החיים הן מנקודת המבט של המוח והן מזו של הנשמה), אני עונה על ארבע שאלות אלה כך:

1. מי אני?

אני הנני אלוהות בעלת צביון אישי. אני הנני ייחודיות של הייחודיות. אני אלוהים, אשר בתקופת חיים זו מתגלה בצורה פיזית כבן אנוש בשם ניל.

2. היכן אני נמצא?

אני נמצא במציאות הפיזית (לעומת המציאות הרוחנית).

3. מדוע הנני במקום בו אני נמצא?

אני נמצא במציאות זו על מנת לבטא ולחוות את אשר אני יודע לגבי מה שהעצמי יכול להיות כאשר אני נמצא במציאות הרוחנית. ה'מציאות הרוחנית' ידועה אף בשם 'מציאות הידיעה'. ה'מציאות הפיזית' ידועה אף בשם 'מציאות החוויה'. נכנסתי למציאות זו – למקום זה אשר בתוך ממלכת האל – על מנת להכיר את העצמי מתוך החוויה שלי. אני הנני אלוהים "godding". אני אלוהים, משחק הוויה. ומה בדיוק אני הווה? אני הווה את כל אשר אלוהים הינו. דבר העלול לקחת (ואכן לוקח,) יותר מאשר תקופת חיים אחת.

4. מה אני בוחר לעשות ביחס לזה?

ביודעי היכן אני ומדוע, אני בוחר להשתמש בתקופת חיים מסוימת זו על מנת לחוות את העצמי הרבה ככול שאוכל, לבטא ככול שאוכל את המהות של מי שאני. על מנת לעשות זאת, עלי קודם כל לדעת מי אני. לכן החלק הראשון במסעי כאן, על פני האדמה, הוקדש לתהליך ההיזכרות של זהותי האמיתית, והחלק השני הוקדש לתהליך הביטוי של אותה זהות.

כך היה הדבר למעשה עבור רוב האנשים על פני כדור הארץ. בעוד שישנם מתי מעט אשר יודעים לבטח מי הם באמת כאשר הם נמצאים כאן, בתנאים ארציים, כבר בהיותם צעירים, (אומרים שישו היה אחד מהם, שכן כבר בגיל 12 הוא לימד במקדש), רובנו משתמשים בחלק הארי של חיינו בחיפוש צנוע של מי שאנו – ואז, לאחר שאנו נזכרים מי אנו... בקבלת עובדה זו. לאחר כל זה נשאר מעט מאוד זמן לבטא זאת. אם נשאר לנו מעט זמן, זהו החלק היותר קדוש של חיינו.

לא קל לקבל את זהותנו האמיתית, כפי שאמרתי קודם לכן. הדבר מטיח בפנינו את כל מה שלמדנו ואת כל מה שחווינו. הדבר השני נכון, שכן כל מה שחווינו היה מבוסס על כל מה שלימדו אותנו.

תפקידנו, אם כך, הוא "לפרום" את אותם לימודים. עלינו לומר לאבותינו ואמותינו, ולכל אלה שלימדו אותו בתקופת חיים זו: "טעיתם. שגיתם. זה לא כפי שאתם חושבים. אינכם מי שאתם חושבים. אני אינני מי שאמרתם לי שאני."

רק אז נוכל להתחיל להבין את חיינו. רק אז נוכל להבין את מתנות החיים ואת הטרגדיות שלהם. רק אז נוכל להבין, באמת, שאין "טרגדיות"; שעצם הרעיון של "טרגדיה" הינו מושג שגוי, שכן איננו חיים ביקום דוהר, בסביבה שיצאה משליטה. למעשה ההיפך הוא הנכון. אנו חיים במקום (המציאות פיזית), בו הכול מאוד הגיוני, הכול בא לידי ביטוי באופן מושלם על מנת לייצר הזדמנות מושלמת לאלוהות לבטא עצמה כשלמות עצמה.

כאשר נבין דבר זה, נהלך על פני האדמה כמאסטרים. נבין את הדברים כמו שבודהה הבינם. נאמץ את ה"טרגדיה" כפי שאימץ אותה המשיח (כהזדמנות – כן, הזדמנות מושלמת – לשם "גאולת" העצמי, ולשם שימוש דוגמא לכול המין האנושי). אנו נראה את החיים לעומק, כפי שעשה הנביא.

חשוב שאגדיר את כוונתי במילה "גאולה" כפי שהשתמשתי בה קודם. אינני מתכוון לגאולה כפי שמתכוונים כאשר אומרים: "לגאול את הנשמה מקללה תמידית." אין דבר כזה "קללה תמידית". אני מדבר על גאולה מחוסר הידיעה והחוויה של מי שאנו באמת, ולכן מחיים שאינם קשורים לידיעה זו, ואשר ללא ספק כוללים ומכילים, כתוצאה מכך, סבל רב.

סבל לעולם איננו תוצאה של כאב. סבל הינו תוצאה של חוסר הבנת המתרחש. לדוגמא, אמהות רבות אינן "סובלות" בזמן הלידה, אלא, בעצם שמחות מכך, גם בזמן הלידה עצמה, שכן הן מבינות מי הן ומה הן עושות כאן.

כך היה אף ישו, שהבין שבאופן מטאפיזי, הוא "יָלַד" אנושות מסוג חדש. כך היה גם בודהה, שלימד אותנו על סיום הסבל. החיים, הוא אמר, הינם סבל... רק משום שאיננו מבינים את החיים. החיים הינם סבל לא משום שכך הם באופן מהותי... אלא משום שאיננו מבינים מהי מהות החיים. כאשר אנו מבינים, הסבל מתפוגג ואינו קיים יותר.

כל הסדרה הזו החלה בשאלה: מדוע ישנם אנשים הסובלים ומתים, בעוד שאחרים לא? התשובה לחלק הראשון של השאלה, במונחים מטאפיזיים, היא שיש אנשים "הסובלים" משום שהם אינם מבינים מדוע הדברים מתרחשים בדרך בה הם מתרחשים. התשובה לחלק השני היא, שהאנשים אינם "מתים". בהתחשב במי ומה שהנכם, מוות אינו דבר אפשרי.

כאשר מבינים זאת, אומרים, יחד עם מאסטרים שאמרו זאת כבר קודם לכן: "מוות, היכן העוקץ שלך?" לא מפחדים מהמוות ואף לא מפחדים מהחיים. לא מבכים את מותם של אחרים כ"טרגדיה", אלא בעצם רואים במוות שינוי כיוון במסע האישי של הנשמה; שינוי כיוון שנועד להוביל באופן מושלם את אותה נשמה בדיוק למקום הבא אליו ברצונה להגיע, כאשר תהליך התפתחותה ממשיך.

זוהי דרך נוספת לומר שאין דבר שיכול לקרות לנשמה האינדיבידואלית אשר אינו נמצא באופן מושלם באותם חיים וחוויה של הנשמה, ולכן מוסכם על ידה.

זוהי דרך נוספת לחזור על החוכמה המדהימה של 'שיחות עם אלוהים', שם נאמר: "אין קורבנות ואין נבלים."

לפתע מתחילים החיים להיראות הגיוניים. אנו מתחילים להבין שיש תהליך גדול יותר שמראהו אבד לנו. משהו גדול יותר מתרחש. הנשמה של האדם הפרטי, כמו גם הנשמה הקולקטיבית של האנושות, יולדת עצמה כל הזמן מחדש, בכל רגע ורגע. היא הופכת להיות. היא מתפתחת. ו... בדומה לאש הנר עליה דברנו בפעם הקודמת.... היא משנה צורה גם כאשר היא מבטאת משהו כ"עכשיו."

להבה לעולם אינה אותה להבה מננו-שנייה אחת לבאה. טבע הלהבה הוא שהיא "הורסת" עצמה, היא שורפת עצמה, אפילו "בהיותה" מה שהיא. האם ניתן לומר שהלהבה סובלת משום שהיא דולקת? כל הארה של הלהבה הינה תוצאה מכך שהיא "נשרפת." האם מסיבה זו ה"שריפה" הזו פחות מושלמת מההארה?

עתה הנכם מבינים את "מתנות החיים והטרגדיות שלהם," וניתן, סוף סוף, לראות מעט את ההיגיון שבדברים.

בפרק האחרון בפעם הבאה: להבהיק ולהישרף בו זמנית – מבט אל החיים שחיים אותם היטב.

חיבוקים ואהבה,

ניל

להענקת תמורה