מתנות החיים והטרגדיות שלהם:

להבין את המשמעות

חלק 1 (מתוך 3)

ניל דונלד וולש

בשבוע שעבר, בעודי מראה סידרה זו בהצגה מוקדמת, הצעתי את האפשרות שישנם אנשים המאמינים שמגיע לאנשים "מסוימים" לכאוב ולסבול. לפני שנים לא רבות היו שאפילו אמרו שאיידס הוא "עונש מאלוהים" על חיים שאינם בהתאם לרצונו. אחרים טענו טענות דומות ביחס לצורות שונות של כאב וסבל. זהו רצון אלוהים. זהו עונש מאלוהים.

האם כך זה עובד? אנשים עושים דברים "רעים" ואלוהים מעניש אותם? הוא גורם להם למכאובים ולסבל כאן, על פני האדמה, ואחר כך, לאחר מותם, שולח אותם לגהינום?

מה בקשר לכאב ולסבל של אנשים נפלאים כמו סבתי, אשר עברה שבץ וחיה את שנותיה האחרונות מתוך סבל וחולשה רבים? מה היתה מטרת אלוהים במקרה זה?

רעידת האדמה בצ'ילי לפני שלושה שבועות, היה הדבר שהעלה אצלי את כל הנושא שוב – והצונאמי בהוואי "שמעולם לא קרה", למרות שכולנו חשבנו לרגע (אשתי ואנוכי היינו באותו זמן באי הגדול של הוואי), שאנו בצרות צרורות...

מדוע היו אנשים שהיו באזור האסון ואחרים לא? כיצד מחליט הגורל בדברים אלה? האם יש כאן סוג של חריזה, או סיבה? האם יש רעיון, או מטרה?

לא. אין, ועלינו להבין שאין. לא במובן שרוב האנשים מתכוונים אליו כאשר הם חושבים שיש לדבר בכלל "כוונה".

על מנת שיהיה לדבר כוונה, צריך להיות אדם, הוויה, אשר יתן לדבר כולו "כוונון". אין אדם או הוויה כזו. ישנם אנשים שאינם מסכימים עמי בעניין זה. הם אומרים שה'אדם' או ה'הוויה', הינה אלוהים, ואילו אני אומר, שאלוהים אינו 'אדם' או 'הוויה', בעל דברים שהוא אוהב או שאינו אוהב, בעל תסכולים ותרעומת, בעל צורך לשפוט ולהעניש, ותכנית (agenda) עבור כל אדם על פני האדמה.

לדעתי "אלוהים" הינו מהות שאינה ניתנת לתיאור – מה שמכנים באופנישדות* בראהם – זה אשר מפעפע בכול היקום ובכל הדברים – הנראים ושאינם נראים. אני חושב שבראהם הינה אינטליגנציה טהורה, ושבראהם הינו תהליך. אני חושב שזהו התהליך ששמו 'חיים'.

לחיים אין העדפה לאופן בו הם באים לידי ביטוי. הם תמיד היו, ישנם, ותמיד יהיו – לכן החיים אינם מודאגים מהדבר לו אנו קוראים "מוות", והם אינם "מפגינים" איזושהי התייחסות לדבר. אם מתים, מתים. אם חיים, חיים. בשני המקרים ממשיכים להיות.

לא יתכן לא להיות, לכן החיים (אלוהים) אינם מודאגים, חוששים או חרדים לגבי האפשרות של להיות או לא להיות. לחיים אף אין העדפה לגבי האופן בו הווייתכם תבוא לידי ביטוי. רק לכם יש העדפה, משום שהנכם חושבים שאתם הנכם, בעוד שלמעשה אתם אינכם.

דהיינו, אתם חושבים שהנכם "אתם", והאמת היא שאינכם מי שאתם חושבים שהנכם. אינכם "אתם", כי אם "מה שכולל אתכם". ה"אתם" שהנכם חושבים שאתם, אינו אלא אוסף של מה שכולל אתכם, מחובר ביחד בצורה מסוימת, ובמונחים של 'שיחות עם אלוהים': הנכם אלוהות בעלת צביון אישי, הייחודיות של הייחוד. אתם תהליך, לא אדם, ותהליך זה יימשך לנצח. תהליך זה נקרא חיים. במקרה זה החיים מתגשמים בצורה אותה הנכם מכנים כ"אתם".

אפילו אותה צורה אינה אותה צורה ליותר מאשר החלק המליון של ננו-שנייה. זו הסיבה שאמרתי ש"הינכם תהליך, לא אדם." ה"אתם" שהנכם משנה צורה באופן קבוע, כמו להבה בקצה של נר. האם הלהבה הינה אותה אש בשעה 2 כפי שהיתה בשעה 1? האם זו אותה להבה גם מרגע לרגע? לא. זה בלתי אפשרי. מעצם אופי האש של מה שהיא, האש אינה. שכן האש שורפת עצמה גם כאשר היא מה שהיא. בצורה זו היא מכלה את צורתה הנוכחית בכל רגע נוכחי.

האש הינה הביטוי החיצוני של השימוש בדלק. כאשר הדלק נגמר, האש נעלמת אף היא. כאשר מדובר במי שהנכם, הדלק לעולם אינו נגמר, לכן הלהבה שהיא אתם, לעולם אינה נעלמת. יחד עם זאת, היא לעולם אינה נשארת אותו דבר. במובן הזה, "אתם" אינכם. הנכם רק מה שאתם ממש עתה. ואז, ממש עתה. ואז, ממש עתה. אינכם יכולים להישאר אותו דבר אפילו לא למשך מליונית של ננו-שנייה. אז, מי הנכם בכלל...?

ל"אתם" ישנה המשכיות, למרות שאתם משתנים בכל רגע ורגע. מהי אותה המשכיות? האם זו הנשמה? אם כן, האם יש תפקיד ל-לנשמה אותו עליה למלא בקַבעה האם תמותו ברעידת האדמה או האם תהיו חלק מאלה שינצלו מה"צונאמי שכלל לא היה"? מה קובע מי לחיים ומי למוות?

אני הולך לתת לשאלה זו תשובה מדהימה. אין דבר כזה 'לחיות' ו'למות'. באותו אופן ניתן לשאול: "מי קובע מי הוא 'הווה' ומי אינו 'הווה'? אולם אין דבר כזה שאינו הווה, לכן אין דבר כזה ואין אף אחד ה'קובע' מי הווה ומי לאו.

טוב, יתכן שתאמרו: "לבטח יש דבר כזה שנקרא 'לשנות צורה'. כולנו עשויים לחיות לנצח, כולנו עשויים 'תמיד להיות', אך מי, או מה, קובע את הצורה שתהיה לנו מפעם לפעם? אלה אשר מתו בצ'ילי ובהוואי, ממשיכים לחיות אך הם שינו צורה. אלה שנשארו בחיים במהלך ה'צונאמי שכלל לא היה' בהוואי המשיכו לחיות באותה צורה. מי, או מה, מחליט איזו צורה לוקחת לעצמה ההוויה מפעם לפעם?

אני הולך לתת לשאלה זו תשובה מדהימה . אין דבר כזה 'זמן', לכן ההוויה שהנכם לוקחת לעצמה את כל הצורות בבת אחת. זו רק שאלה לאיזו צורה נותנים תשומת לב, איזו צורה בוחרים לחוות, באותו קטע לו הנכם קוראים תמיד 'עתה'.

הנוסחא בה קרא לעצמו הברהמין 'האנשים של האיטי' ו'האנשים של צ'ילי' ש"מתו" ברעידת האדמה, ממקדת את תשומת לבה בפיזיות ובחוסר הפיזיות, (דהיינו "לחיות" ו"למות"). הדרך בה היא עשתה זאת במהלך רעידות האדמה, נעשתה כך על מנת שהברהמין עצמו יוכל להכיר עצמו כ'חוויה אישית של הדבר'.

כל זה הינו חלק מתהליך קדוש שנקרא בספרים 'שיחות עם אלוהים' להיות שותפים במעשה האלוהים (God godding) או, אם תרצו, להיות הברהמין. מה להיות? להיות הכול. הכול בבת אחת. להיות בחיים, להיות "במוות". להיות טוב, להיות רע. להיות מהיר, להיות אטי; להיות במצב רוח טוב, להיות בדכאון; להיות גדול, להיות קטן; להיות זכר, להיות נקבה; להיות הכול. להיות כל העצמיים בבת אחת. פשוטו כמשמעו.

פיו... טובבבבבב....

מה זה אומר, אם כן, לאופן בו אני, כאן ועכשיו, חווה את החיים? תגידו אתם.

אני ממש מתכוון לכך. תגידו לי אתם. תגידו לי אתם מה זה אומר במהלך כל יום מחייכם, באמצעות מחשבותיכם, מילותיכם, ופעולותיכם. כך אף אמרו לעצמכם. אתם אכן תאמרו למוח שלכם מה שאתם חושבים על כל זה, ואתם עושים זאת ממש עתה. היזהרו. אתם קוראים את הדברים ואתם אומרים למוח שלכם מה שאתם חושבים על זה. או שהנכם אומרים לעצמכם: "אני פשוט אינני יודע מה לחשוב."

תרגום: לשום דבר אין משמעות למעט המשמעות אותה הנכם נותנים.

הבה ואומר, אם כן, שאני מאמץ את המסורת האופנישדית ואת ההדרכה של הנשמה; אותו חלק שבנו החי לנצח, תוך שהוא משמר את המהות שלו ומוותר על הביטוי האינדיבידואלי של אותה מהות בזמן ה- Samadhi (האחדות עם הכול); ואז אוספים שוב את הביטוי האינדיבידואלי, ואז שוב מוותרים עליו, וכך שוב ושוב וחוזר חלילה במשך כל הנצח, בקצב אלוהי המנציח את הנצח עצמו.

אני מאמץ את הרעיון שהמטרה של כל זה היא לאפשר לאלוהים להכיר את עצמו בחוויה של עצמו, כפי שאמרתי קודם לכן. דבר זה נעשה באמצעות התהליך של נשמות אינדיבידואליות המתפתחות וחוות עוד ועוד ממה שהן תמיד. אני מאמין שנשמות בוחרות ויוצרות את הנסיבות הנכונות והמושלמות המאפשרות להן לעשות את הדבר.

במלים פשוטות, חלק מהנשמות "מתות" וחלקן "חי" משום שזה דבר מושלם עבורן לעשותו באותו חלק של הזמן הכללי אותו מכנים 'ממש כאן', 'ממש עתה'. כאשר הן "מתות", הן מבינות שהן כלל לא "מתו", אלא שהן ממשיכות לחיות לנצח. אז הן מחליטות (לאחר שהן מופיעות מחדש מרגע ה- Samadhi) איזה הבט ממי שהן הן רוצות לחוות בפעם הבאה – בין אם זה ה"אני הישן" שלהן (האדם שהם היו לפני שהן "מתו"), או כעצמי חדש (התפיסה הידועה ככניסה לתקופת חיים נוספת כהוויה אחרת).

ולסבר את האוזן, אני מבין שתמיד יש לנשמות יכולת לשוב אל ציר הזמן, בכול רגע, בכול צורה שהן רוצות – כולל הצורה אותה הן השאירו עתה מאחור. ובפשטות, ניתן לחיות את ה"אתם" אותו הנכם מדמיינים לעצמכם שוב ושוב, לחוות את החיים במאות אלפי דרכים שונות, עד אשר תחוו ותבטאו את אותו עצמי באותה צורה מסוימת של אלוהות מושלמת. גם אז עדיין ניתן לשוב ולחוותו, כל עוד תחפצו בדבר.

או... שתוכלו לשוב בצורה אחרת (דהיינו כאדם אחר) ותוכלו לחוות את החיים באותה צורה כמה פעמים שתחפצו בזאת. בסופו של דבר תבינו שאתם הנכם החיים, בכול הצורות כל הזמן. אתם תמיד הכול, והנכם הכול תמיד.

במלים אחרות, אתם שותפים במעשה האלוהים.

טוב, זה הרבה מאוד חכמת הנסתר לשבוע אחד. אך כיצד לגרום לדבר לעבוד עבורנו בדרך מסוימת במהלך החיים האלה, כאן ועכשיו? זו השאלה, ועל זה נתבונן בחלק השני של הסדרה הזו, בשבוע הבא.

בינתיים, אני מציע שתקראו את הספר: 'בבית עם אלוהים'.

אהבה וחיבוקים,

ניל

להענקת תמורה

*האופנישדות הן חלק מכתבי הקודש ההינדיים, ה"שרוטי", העוסקות בעיקר בפילוסופיהובמדיטציהונחשבות כתורהדתיתעל פי רוב האסכולות בהינדואיזם.