מעט על בריאת העולם

על פי הקבלה

המאמר שלהלן הינו חלק מהפרק הראשון בספר שיצא לאור בקרוב: מי מפחד ממיסטיקה? מאת ניצה תפארת.

המאמר נועד לקריאה, אולם כל הזכויות לפרסום, הקלטה או כל שימוש מסחרי שמורות למחברת.

@ @ @ @ @

על פי המסורת היהודית, כאשר ישב רבי שמעון בר יוחאי עם בנו אליעזר במערה שם מצא מסתור מפני רדיפות הרומאים, קיבל את החומר מעם הקב"ה ולאחר מכן, כאשר יצא מהמערה, נכתב הכול בספר על ידי תלמידיו של הרבי וזהו ספר הזוהר. ומכיוון שהרשב"י 'קיבל' את החומר הוא נקרא 'קבלה'.

הרשב"י קיבל את הדברים כמו שמשה קיבל את התורה בסיני, וכמו שהנביאים קיבלו מסרים להעביר לישראל (הדבר נעשה בתיקשור).

הקבלה עצמה מחולקת לשניים: א. טעמי תורה.

ב. סתרי תורה.

טעמי תורה עוסקת בהבנת הרעיונות שבספר, ואילו סתרי תורה עוסקים באותם חלקים שעוסקים באנרגיות ונקראים קבלה שימושית.

נאמר כאן בקיצור, שכל דבר הוא אנרגיה בעלת תדר שונה. לאהבה ושמחה אין אותו תדר של פחד או כעס. לימוד עמוק של חוקי היקום מאפשר לנו להשתמש באותן אנרגיות, אולם כיצד ישתמש כל אחד באנרגיות אלו זוהי כבר בחירה אינדיבידואלית. כמו שבכסף אפשר להשתמש למטרות שליליות או חיוביות - כך גם באנרגיות. מקורות רבים מיידעים אותנו שה'וודו' משתמש באנרגיות כדי לרכוש שליטה באנשים אחרים, מה שנקרא מגיה שחורה, וישנם אנשים, לעומת זאת, שהם 'הילרים' ומשתמשים באנרגיות כדי לרפא אנשים, וזוהי מגיה לבנה. האנרגיות הן אותן אנרגיות למעשה, אולם המחשבות והרגשות שמכוונים אותם הם שיוצרים תדר דחוס או מעודן יותר.

היהדות יוצאת מתוך הנחה שאדם שלמד הרבה תורה - גם ממלא אחר המצוות וכוונותיו טהורות ושוחרות רק טוב. רק אדם כזה זכאי ללמוד קבלה, ועל אחת כמה וכמה סתרי תורה. על כן נאמר על אדם שאינו יכול ללמוד קבלה "עד שמלאו לו ארבעים ועד שמילא כרסו ש"ס ופוסקים". כלומר מי שמלאו לו ארבעים שנה כבר מיושב בדעתו ואחראי יותר מבחור צעיר שעלול להיות פזיז.

שפתה של הקבלה, כפי שכבר אמרנו, היא מסובכת, מלאת סודות וצופנים, ואנו נבחר להסביר את הדברים בשפה ברורה ופשוטה. לעתים נשתמש ברעיונות הקבלה כדי לתאר ולהסביר דברים מסוימים ונתחיל מבריאת העולם.

אין אני רוצה להמעיט בערכו של המדע, בעזרתו שונו חיינו במאות השנים האחרונות מן הקצה אל הקצה.

בכל אופן, לבני אדם יש נטייה לקיצוניות, ופעמים רבות כאשר הם משתכנעים שדבר או שניים מהדברים אותם למדו אינו נכון, הם נוטים לכפור בכל הנושא באופן מוחלט ולעבור לצד השני של המתרס.

הידע שנתגלה בנושאים של ביולוגיה ורפואה הוא מדהים, אולם במקום לגרום לכפירה מוחלטת באלוהים (או איזושהי אינטליגנציה גבוהה שתכנו אותה בכל שם שתרצו) ההיגיון שלי אומר שהוא היה צריך לגרום לנו להתפעם מהיצירתיות והחכמה של אותה אינטליגנציה.

הבה ניקח דוגמאות ממה שאומרים אנשי מדע גדולים מן השורה הראשונה בעולם.

פרופסור ג'וג'ולד, אשר זכה בשני פרסי נובל לביולוגיה טוען שכל תא חי מורכב יותר מעיר גדולה. משמעות הדבר היא שאם נרצה להקים מפעל שיעשה את כל מה שביכולתו של תא חי אחד לעשות, נצטרך לבנות מפעל בגודל של עיר.

פרנסיס קריק, שזכה בפרס נובל על גילוי הד.נ.א. טוען שעל הסליל הזה יש אינפורמציה שתוכל למלא אלף כרכים בגודל של האנציקלופדיה העברית.

הידע הזה נמצא על סליל זעיר, שאילו מתחנו אותו היה גדלו כארבעה ס"מ, אולם הוא מגולגל לגודל של תא אחד וכדי לראותו נצטרך מיקרוסקופ שמגדיל פי מיליון.

מה שאמרנו עכשיו מעורר את פליאתנו והערצתנו על תגליותיו המדהימות של המדע, אולם האם אין זה מן הראוי שנקדיש רגע להערצת אותה אינטליגנציה שיצרה את התא הזה? האם ייתכן שדבר כה מורכב ומופלא נוצר ביד המקרה?

אם נראה מחשב, האם נאמין שנוצר 'במקרה'? בודאי שלא.

אם כך איך אנו מאמינים שדבר מורכב כל כך כמו תא נוצר באופן מקרי?

אם תא אחד הוא כה מתוחכם, האם ייתכן שכל הפלנטה ואף יותר מכך, כל היקום הינו תוצאה של יד המקרה?

מעט על הקבלה

למעשה לכל דת שאנו מכירים יש תורת נסתר שמדברת על מה שקיים מעבר לעולם הפיסי. אצל היהודים זוהי ה'קבלה'. אצל הנוצרים זוהי ה'גנוסטיקה'. אצל המוסלמים - ה'סופיות'. אצל האינדיאנים זה ה'פופול וו', אצל ההודים אלו ה'וודות', וכן הלאה, אלא שבעבר לא הורשו אנשים שלא העמיקו והודרכו קודם על ידי חכמי התורה באותה דת לעסוק בנסתר. הספרים ממילא נכתבו בסמלים וברמזים כך שקשה ביותר להבין אותם. הקבלה שלנו נכתבה בחלקה אפילו בשפה זרה, הארמית, מה שעוד מקשה על אדם שלא הוכן לכך להבין את המשמעות.

היום, אנו נמצאים בתקופה מיוחדת ביותר מבחינה קוסמית, וחלה התפתחות מהירה מאוד בנפשם וברוחם של הרבה מאוד אנשים מה שמאפשר להם ללמוד ולהבין את תורת הנסתר, בין בדרך הקבלה ובין דרך תורות אחרות.

בריאת העולם

קשה להסביר נושא לאדם שמעולם לא חווה משהו דומה. לכן, כדי להסביר מה היה לפני היות הדברים בחומר, אוכל להשתמש במשלים מהעולם המוכר לנו שיעזרו להבין ולדמיין את הנמשל.

גם הקבלה משתמשת במשל כדי לתאר את הבריאה, ובתור התחלה אשתמש בדימויים אלה כדי לתאר את תחילת הדברים.

שני הדברים הראשונים שעלינו לדעת הם שני חוקים קוסמיים שאינשטיין כבר דיבר עליהם לפני מאה שנה, ואנו נבהיר אותם כאן ועכשיו.

ובכן, בעולמנו הפיסי קיימים הממדים של זמן ומרחב. מעבר לעולם הפיסי, שני ממדים אלה אינם קיימים. שם הכול מתרחש כאן (אין מרחב, לכן הכול קורה בנקודה זו), ועכשיו (אין זמן, כלומר הווה נצחי).

לדוגמא:

נניח שיש לכם דיסק עם שירים. אתם מניחים אותו ב CD, לוחצים על הכפתור, ושומעים את השירים בזה אחר זה (זמן לינארי).

עכשיו דמיינו שהוצאתם את הדיסק מה CD ואתם מחזיקים אותו בכף ידכם. ברגע זה, כל השירים נמצאים (באופן פוטנציאלי) בכף ידכם בו זמנית (זמן קוסמי).

הסיבה מדוע אינכם יכולים לשמוע את כל השירים בו זמנית היא, משום שאתם נמצאים בעולם הפיסי, ולכן יכולים לחוות (כרגע, במסגרת ידיעתכם העכשווית) בדרך לינארית בלבד, כלומר דבר אחרי דבר. בממדים אחרים שאינם בחומר הדברים מתרחשים בו זמנית אולם הכול במצב פוטנציאלי, כלומר הם אינם מתגשמים בחומר.

דוגמא נוספת:

נניח שאתם רושמים את תוכניותיכם לחודש הקרוב על פתקי נייר, כל עניין על פתק נפרד ומניחים אותם בזה אחר זה לפי סדר כרונולוגי. עכשיו דמיינו שמונח על שולחנכם דוקרן מסוג הדוקרנים הנמצאים על שולחנו של פקיד כדי שפתקיו לא יכלו לאיבוד. אתם נועצים את פתקי תוכניותיכם על הדוקרן זה מעל זה. ברגע זה, כל מה שעליכם לעשות בחודש בקרוב נמצא בנקודה אחת באותו זמן.

עכשיו נחזור לבריאת העולם לפי הקבלה.

הקבלה מתארת שבתחילה הכול היה בנקודה אמצעית. כלומר: כל מה שהיה, התקיים במקום אחד ולא מצוין גודלה של הנקודה מכיוון שכידוע אין מרחב.

הנקודה האמצעית הכילה שני דברים:

א. אור אינסוף.

ב. הכלי.

שני הדברים הללו הכילו את כל התכונות הקיימות היום ביקום.

לאור אינסוף יש הכול. יש לו ידע אינסופי, אהבה אינסופית, שמחה אינסופית, שפע אינסופי - אין ביקום דבר שאין לאור, ותכונתו העיקרית היא נתינה, הוא נותן את כל מה שיש לו, כל הזמן. ומאחר ומה שיש לו הוא אינסופי - הוא ממשיך לתת כל הזמן עד אינסוף ולעולם לא יחסר.

הכלי, לעומת זאת - כשמו כן הוא. (כלי מלשון להכיל) לכלי אין שום דבר משל עצמו אבל הוא יכול להכיל את אור האינסוף כמידת גדלו. ככל שהכלי גדול יותר הוא יכול להכיל יותר אור.

באותו מצב של נקודה אמצעית שררה הרמוניה מושלמת, משום שכל אחד מילא באופן מושלם את מהות תכונותיו. האור נתן כל הזמן והכלי קיבל ולכן מעולם לא חסר הכלי דבר. תמיד מלא היה אור, כלומר תמיד היה לו ידע, אהבה, שמחה, שפע וכו'.

עד שברגע מסוים עברה מחשבה בכלי. "רגע, אני לא מסכים. אני כל הזמן מקבל והאור כל הזמן נותן".

רגע זה ביקום נקרא בקבלה "לחם בזיון", כלומר הכלי הרגיש שהוא אינו נותן שום תמורה בעבור מה שהוא מקבל. הכלי בחר, למעשה, לשנות את תכונתו הבסיסית. תכונתו היתה קבלה והוא רצה לתת.

אפשר לומר כי ברגע זה החלה הבריאה.

אור אינסוף, היות ונתינתו היא אינסופית וללא תנאים, נתן לכלי את האפשרות להתנסות בתשוקתו לתת.

"אני - אמר האור - נתתי תמיד ואמשיך לתת ליקום הכול לנצח נצחים. זכותך, הכלי, לקבל או לא לקבל, להכיל או לא להכיל, אך אני אמשיך לתת. אם יום אחד תתחרט, תדע שאין בעיה, יש הכול ואתה יכול לשוב ולהתמלא באור האינסוף כי הוא תמיד יהיה שם למענך. כאשר תבין זאת יום אחד, אתה תחזור אלי לקבל במלוא יכולת ההכלה שלך, אולם ללא לחם ביזיון.

ובעניין הנתינה שלך, תצטרך לחפש למי תוכל לתת, מכיוון שלי יש, ותמיד יהיה הכול - אין לך מה לתת לי, לכן תיאלץ למצוא מישהו אחר לצורך נתינה ".

וכך הופרה ההרמוניה, והכלי החל במסע ההרפתקאות שלו לחיפוש מישהו שיהיה מוכן לקבל והחל להתפשט לכל הכיוונים כשהוא פוגש בדרכו כוכבים, גלקסיות, פלנטות וחיים בדרגות שונות של התפתחות וכל זאת כדי להתנסות בחוויית הנתינה.

בתחילה, כל הכלים היו עדיין מלאים באור ולכן לא היה להם למי לתת, אולם ככל שהתרחקו מאור אינסוף התדלדל אורם. חלקם אף בחרו לשפוך את אורם במתכוון כדי לאפשר לאחרים לחוות את חווית הנתינה (ועצם פעולתם זו הייתה נתינה בפני עצמה).

קל להבין שאנו, בני האדם, הננו הכלים במצבם העכשווי. לא כך היינו ונראינו בזמן הבריאה. למעשה היינו אז רק אנרגיה, אך ככל שהתרחקנו מהאור השתנינו והפכנו דחוסים יותר עד שהפכנו לחומר.

היום אנו קוראים לאור אינסוף בשמות שונים. חלקנו קוראים לו 'אלוהים', חלקנו 'הבורא', חלקנו קוראים לו 'טבע' וכן הלאה, ובאמת כולם צודקים. ובכך שאיפשר האינסוף את הפרידה בינו לבין הכלי, יצר את הבריאה, את הטבע, ותהליכיו הם אותה התנהלות אלוהית אינטליגנטית ומדהימה שמתבטאת במעגל האינסופי של לידה, חיים ומוות, ושוב בריאה חדשה של כל החי הצומח והדומם.

נכון שתהליכי הלידה והמוות של פרח יכולים להימשך שבוע, של אדם שמונים שנה ושל סלע מיליוני שנים, אבל הכול נמצא באותו תהליך של התפתחות בדרך של לידה, מוות ולידה מחדש.

ומה בקשר לחושך?

האם גם אותו שולח לנו האור במסגרת נתינתו האינסופית?

ובכן, החושך אינו קיים כלל. הוא לא 'משהו' אלא היעדר של משהו. החושך הוא פשוט מצב של 'אין אור'.

אם תכנסו לחדר שאינו מואר, האם החושך יגלוש החוצה מבעד לדלת הפתוחה? כמובן שלא, אבל ברגע שתדליקו נר אחד קטן, כבר יתפשט האור למרחק ניכר מסביב ובכל מקום שיגיע האור כבר לא תשרור חשכה.

אנו מכירים בעולמנו מצב של שני הפכים, אור וחושך.

'ילדיו' של האור הם האהבה, השמחה, השפע, השלווה וכד'. לעומתם, 'ילדיו' של החושך הם הפחד, השנאה, הדלות, המתח וכד'.

אולם כל ילדיו' של החושך אינם מצבים ממשיים, אלא רק מצבים של חסר, של היעדר. הפחד הוא מחסור גדול מאד באהבה. הדלות היא חסר גדול בשפע העצבות הינה חסר בשמחה וכך וריאציות שונות על אותו נושא עד אין סוף.

אם נסתכל סביבנו, נקבל את ההוכחה שהתרחקנו מרחק רב מאד מאור האינסוף שכן מה שאנו רואים בעולמנו הוא חסר רב מאד.

בימינו אלה אנו בעיצומו של תהליך, שהחל לפני מספר עשרות שנים, ומוביל אותנו בדרך לאיחוד מחודש עם אור אינסוף, והפעם – ללא לחם ביזיון.

עדיין מרבית האנשים בעולם כבולים בשלשלאות החוסר ולחם הביזיון, אולם בכל זאת חלה התעוררות, ואנשים רבים בימינו מתחילים לזהות את האפשרות לחזור למצב האלוהי של שפע, שמחה ואהבה.