.jpg)
~ חמישה רגשות טבעיים ~
גיליון 840
15.2.19
ניל דונלד וולש
מאנגלית: חמדה טלאור
עריכה לשונית : ניצה תפארת
אגרת מניל...
היי לכולם...
ד"ר אליזבת קובלר-רוס* לימדה אותי שקיימים חמישה רגשות טבעיים, ושרגשות אלה הינם הכלים שלנו – כלים חשובים וחיוניים – להשתמש בהם על מנת ליצור את חיינו ולחוות את מי שאנחנו באמת ברמה הגבוהה ביותר.
כלים אלה הם: צער, כעס, קנאה, פחד ואהבה. במהלך חמשת השבועות הבאים ברצוני לחקור כלים אלה, אחד בכל שבוע. היום ברצוני לחקור בקצרה את הראשון בין חמשת הרגשות הטבעיים.
צער הוא רגש טבעי
זה אותו חלק בכם שמאפשר לכם להיפרד כאשר אינכם רוצים להיפרד; לבטא – להוציא, להניע קדימה – את העצב שבפנים כאשר חווים איבוד מכל סוג שהו. זה יכול להיות איבוד של אדם אהוב, או איבוד של עדשות מגע.
כאשר אפשר לבטא צער, אפשר להיפטר ממנו. לילדים 'מותר' להיות עצובים כאשר הם חשים עצובים [יפתיע אתכם לדעת שישנם ילדים רבים שרשות זו אינה ניתנת להם] ואז, כאשר הם מבוגרים, הם חשים תחושות בריאות ביחס לעצב, ולכן בדרך כלל עוברים את שלבי העצב במהירות גדולה.
לילדים שנאמר להם: "די, די, אל תבכה," [או יותר גרוע – שואלים אותם: "למה אתה בוכה?" או שאומרים להם: "אל תהיה תינוק בכיין!"] באופן טבעי יהיה קשה להיות אדם בוגר שבוכה. אחרי הכול כל חייהם נאמר להם לא לבכות. אי לכך הם מדכאים את צערם. וזה לא דבר טוב לעשותו.
צער מדוכא באופן קבוע, יכול להפוך לדיכאון כרוני, שהינו רגש מאוד לא טבעי. זה לא אותו דבר כמו צער. זהו צער שלא בא לידי ביטוי, שנשמר בפנים. הקטע ביחס לצער הוא, שכולנו רוצים לשחרר אותו. האירוניה היא, שהדרך הטובה ביותר לשחרר צער היא לבטא אותו. כלומר, לחוש אותו בכל עוצמתו. וכך משחררים אותו בגלל שחווים אותו – דבר שנראה כמנוגד לאינטואיציה. יחד עם זאת, זו הדרך הטובה ביותר להביא עצב לכדי סיום.
אם מישהו קרוב אליכם חווה עתה צער, המתנה הטובה ביותר שאתם יכולים לתת לו היא לאפשר לו לחוות את הצער. אל תנסו "לנחם" אותו ולשחרר אותו מהצער. אפשרו לצער לזרום. עודדו אותו. שכנעו אנשים לחוות אותו, אל תנסו לשכנע אותם לצאת ממנו. דברו על הצער [אתה בטח חש עכשיו נורא," "אני מבינה שאת בטח הרוסה מהמקרה, וכו'"[, אל תנסו לדבר סביב הנושא [לא נורא, ... זה יהיה בסדר," "הנפטר לא היה רוצה שתהיו כל כך עצובים," וכו'].
מעולם לא הבנתי אנשים שאומרים: "אילו היה בעלך כאן, הוא לא היה רוצה שכל כך תבכי." שטויות. אם אמות לפני אשתי אני רוצה שתבכה. אם אינני שווה כמה 'בכיות טובות', מה היה פה בינינו? כלומר, נו באמת...
אז אל תנסו לשכנע אחרים, או את עצמכם, לצאת מהצער מכל מיני סיבות. חוו אותו. בטאו את כל עומקו. זו הדרך לגרום לו לעבור. הדרך הטובה ביותר לסיים אותו היא לחוות אותו, כפי שאליזבט נהגה לומר.
כאשר משתמשים בצער ככלי, הוא מוליד צמיחה. אנו צומחים באמצעות צער. מתוך התבוננות מדוקדקת בסיבות העמוקות לצער, אנו לומדים להכיר את עצמנו ואת הערכים העמוקים ביותר שלנו, כמו גם את הערכים שאנו רוצים בהם. צער מלמד אותנו להיות אנושיים, להיות חומלים, להיות מאוד מפגיני אכפתיות. זהו גם כלי נהדר לשחרור, הוא מאפשר לנו לשחרר רגשות שליליים.
חושו את הצער כאשר הוא מופיע. אל תנסו להסתיר ואל תחפשו דרך לעדן אותו. ומה שאתם לא עושים, אל תנסו לקצר את תקופת האבל. אנשים שאומרים לכם "שהתאבלתם כבר מספיק זמן" מנסים להקל על עצמם, לא עליכם. התאבלתם "מספיק" כאשר אתם חדלים לחוש צער. ואתם תחדלו להתאבל מהר יותר ככל שתחוו יותר את הצער.
בסדר? ברור?
בשבוע הבא: כעס כרגש טבעי.
אהבה וחיבוקים,.gif)
*ד"ר אליזבט קובלר-רוס [1926 – 2004] היתה פסיכיאטרית שווייצרים-אמריקנית, חוקרת חלוצה בתחום המחקר החברתי של המוות ומחברת הספר פורץ הדרך "על מוות וגסיסה" [1969].
