גשר הפרחים ~ להתיידד עם המוות

אם נתבונן לעומק של כל רגש שאנו חשים, נגלה ששני רגשות בסיסיים מנהלים אותנו תמיד:

א ה ב ה    ו פ ח ד !

אם אנו מזהים קשת הרבה יותר רחבה של רגשות, זה משום שכל שאר הרגשות הם ילדיהם של הפחד והאהבה.
חיבה, חמלה, ידידות, געגועים וכד', הם כולם ילדיה של האהבה.

לעומתם – שנאה, קנאה, חרדת הישרדות, דאגות, היפגעות וכד' הינם צאצאי הפחד.

לדוגמא: חרדת הישרדות נגרמת משום שאם לא יהיה לנו כסף לקנות אוכל – נרעב ונמות.

אם לא יהיה לנו כסף לשלם משכנתא – יזרקו אותנו לרחוב ואנחנו עלולים לקפוא ולמות בחורף.

אם לא יהיה לנו צבא חזק - יהרגו אתנו במלחמה או שיזרקו אותנו לים ונמות.

אם נלך לספארי ואיזה אריה ישתולל – שוב נמות...

אפילו ביטויים יומיומיים שבהיסח הדעת מעידים על כך. כשאנחנו נפגעים, אנחנו אומרים: "חשבתי שאני אמות מבושה"...

אנחנו לא רוצים לדבר על המוות, לחשוב עליו, וכשמגיע הרגע שהמוות כבר קרוב ממש – שלנו או של אהובינו – גם אז רובינו מדחיקים את הדבר עד הרגע האחרון.

אבל אולי אפשר גם אחרת...

בעבר, למדתי בקורס, שם הכרתי שתי נשים שהיו חולות סרטן. במקרה או שלא – עם שתיהן התיידדתי.

אחת מהן כבר הייתה במצב ממש סופני. היא הגיעה לקורס בתקוה שתקבל כלים להילחם במחלה. הדבר לא קרה והיא נפטרה מספר חדשים אחרי הקורס. לפני מותה שוחחנו הרבה, והיא אמרה: "את יודעת, נכון שזמני קצר ואי אפשר לשנות זאת, אבל אני מרגישה היום רגועה לחלוטין. השלמתי עם המוות ואני כבר לא מקדישה לו כל כך הרבה זמן, פחדים ותשומת לב כמו קודם. עכשיו אני נהנית מכל רגע שאני חיה עד כמה שאני רק יכולה.

קרה והיא נפטרה מספר חדשים אחרי הקורס. לפני מותה שוחחנו הרבה, והיא אמרה: "את יודעת, נכון שזמני קצר ואי אפשר לשנות זאת, אבל אני מרגישה היום רגועה לחלוטין. השלמתי עם המוות ואני כבר לא מקדישה לו כל כך הרבה זמן, פחדים ותשומת לב כמו קודם. עכשיו אני נהנית מכל רגע שאני חיה עד כמה שאני רק יכולה.

ידידתי השניה, אף היא שינתה את נקודת המבט שלה אודות המוות. היא חיה עוד 12 שנה לאחר הקורס, שנים שהיו בהם עדיין ניתוחים וטיפולים כימוטרפיים וסבל פיסי לא קטן, אבל בתקופות שהרגישה טוב נרשמה לאוניברסיטה. הספיקה ללמוד רפואה, עשתה סטג' והספיקה אפילו לפתוח מרפאה משלה מספר חודשים לפני שנפטרה.

ועוד מקרה שחוויתי בנושא זה.

אמי נפטרה אף היא מסרטן לפני כ-30 שנה. בשבועות האחרונים לחייה ניסתה לדבר אתי. ניסתה להביע את רגשותיה, לסגור מעגלים, אבל אני – שלא הייתי מסוגלת להתמודד עם נושא המוות – לא שיתפתי פעולה, ורק אמרתי שלא תדאג, היא עוד תחזיק מעמד ותחיה אחרי כולנו...

אבי, לעומת זאת, נפטר לפני כשנתיים בגיל 95. אתו ישבתי ושוחחתי באופן פתוח על החיים, על טעויות, על דברים שאנחנו גאים בהם. העלינו זכרונות ואבא סיפר לכולנו, ילדיו, נכדיו וניניו סיפורים שונים על עלומיו, בחרותו ובגרותו וסגרנו מעגלים שנוגעים במערכת היחסים בינינו. כשהתקרב קיצו והוא סבל מאד, הוא ביקש מאיתנו שנדאג שלא יבצעו בו החייאה כאשר יאבד את הכרתו. בפעם הראשונה החיו אותו למרות בקשתו ובקשתנו, אולם מאותו רגע נשארנו איתו ועמדנו על המשמר שלא לאפשר לרופאים להאריך את חייו ואת סבלו. ישבנו וליטפנו אותו כשהיה במצוקה, החזקנו את ידו, השמענו דברי אהבה וניחומים עד שנסתלקה רוחו מגופו.

המוות הוא חלק מהחיים. אי אפשר להימנע ממנו. אולם אפשר לחוות אחרת את התקופה שנשארה לנו עד היום בו נעבור לעולם אחר.

חלוצת העבודה עם אנשים סופניים היא אליזבט קובלר-רוס, שכתבה מספר ספרים [חלקם מתורגמים לעברית], והיא מפורסמת מאד בכל העולם בזכות עבודתה המבורכת, ובזכות הדרך שסללה לרבים אחריה.

כיום יש כבר קבוצת אנשים שעובדת בהתנדבות באחד מבתי החולים בירושלים ובמספר הוספיסים, וכמו כן אנשים שונים שעובדים באופן פרטני וצנוע עם אנשים לקראת מותם – כמו גם עם בני משפחותיהם.

האתר הזה משמש גם לפה לקבוצת אנשים שהתחברה באותו נושא, וקוראת לעצמה גשר הפרחים. תוכלו לשאול בפורום שאלות בנושאים שמטרידים אתכם, להביע את דעתכם, לחלוק עם הקוראים את חוויותיכם – ואם תרצו – אף לבקש עזרה או עצה בנושא.

אנחנו נשמח לתרום את חלקנו לכל מי שרוצה להתיידד עם המוות.

איתכם תמיד – חמדה טלאור וניצה תפארת.