מה גורם לנו לסבל?

מה שגורם לעצבנות, לתסכולים, לרגשות הרעים ולמעשה לכל סוג של סבל – זו בעצם ההתנגדות שלנו לחוות את המצב כפי שהוא.

המדובר הוא בסבל נפשי, רגשי או פיסי.

אם הבן שלכם מתנגד לקנות לחתונה של הבת של דודה פרידה מכנסיים 'יפות' ומצהיר שלא ילך אם לא יקנו לו ג'ינס – אתם מרגישים כעס, עצבים, תסכול, כלומר: אתם סובלים.

ולמה אתם סובלים?

כי אתם מתנגדים לחוות את העובדה שהילד כבר גדול, עומד על דעתו, ומה שהכי גרוע – אתם בעצם איבדתם שליטה על הילד הזה שעד עתה ניהלתם את חייו על פי רצונכם. יש דברים שכבר אינכם יכולים להחליט בשבילו (אפילו אם דודה פרידה תעיר בארסיות שאתם לא יודעים לחנך את הילד.)

אם כך, נוכל להגדיר את המצב באופן כזה:

התנגדות לחוות משהו יוצרת סבל

המשפט הזה נכון בכל מקרה. אין מצב שאנחנו סובלים וזה ל א בגלל ההתנגדות שלנו לחוות דבר כלשהו.

נניח שאתם "היפר אקטיביים".

להסכים להיות היפר אקטיביים ולחוות את החיים כהיפר אקטיבי כי "ככה אני", יכול להקל על המציאות הזאת. אבל להאמין שזה רע להיות היפר אקטיבי, שזה מפריע ללימודים, שזה גורם לעצבנות, ולמעשה להתנגד לחוות את החיים כהיפר אקטיבי – יגרום לכם סבל.

או אם אתם שמנים.

אם תקבלו את עצמכם כשמנים כי זה מה שאתם, אם תאמינו שאולי קל יותר ובריא יותר להיות רזה, אבל אתם יפים ונחמדים ואהובים למרות שאתם נהנים לאכול מעדנים עתירי סוכר ושומן כי זה טעים וכיף – כי אז זה שאתם שמנים זו עובדה – וזהו! והאפשרות האחרת היא להתנגד.

להאמין ששמן זה מכוער, ולהרגיש מכוערים ולא אהובים, לעשות דיאטות תמידיות (ולסבול מהן כי אתם מתנגדים לחוות משמעת דיאטטית ואת החסר של מנעמי המתוקים) או לא לעשות דיאטה ולסבול משנאה עצמית ומשיפוט עצמי תמידי.

התנגדות לחוות את עצמך כשמן גורמת סבל. הרבה סבל. [ושמן, זה הרי בסך הכול מה שאתם 'מאמינים' ששמן הינו, משום שכידוע בנות רבות שבקושי מפילות צל בפרופיל, טוענות שהן שמנות והופכות אנורקסיות].

או: התנגדות לחוות את ערב ראש השנה בחברת דודה שיפרה החמוצה, שיש לה טענות וביקורת לכל אחד ולכל דבר, תגרום לערב של סבל (ואולי גם המחשבה על כך וההתנגדות לחוות זאת – במשך השבוע שלפני החג), אבל ההחלטה לחוות את הדודה שיפרה ללא התנגדות, כלומר לתת לה לדבר, ולא 'לקחת ללב', יכולה לזמן לכם ערב נחמד וחגיגי עם כל המשפחה.

שימו לב שאתם יכולים להיות שמחים ועליזים, או רגועים ונינוחים, אולם ברגע שמישהו או משהו מזכירים דבר מה שמעורר בכם התנגדות מיד מופיעה תחושה כלשהי בגופכם.

ת מ י ד !

חישבו: בעוד שלושה ימים מגיע תאריך תשלום המשכנתא, האם הבנק יכבדו?

ועכשיו שימו לב מ י ד איזו תחושה יש בגופכם.

כובד באזור הלב? התכווצות באזור הקיבה? גל של כאב ראש? משהו אחר? שימו לב, משהו יופיע.

או: הייתי בראיון עבודה. כבר חדשיים אני מחפש עבודה. לא מתחשק לי לעבוד במקום העבודה הזה, אבל אני חייב לעבוד ב מ ש ה ו , ואני חייב להשיב תשובה אם אני מקבל את המשרה...

שימו לב מיד לתחושה הראשונה שתחושו בגופכם.

או: אני מרגישה שאני כבר לא אוהבת את אלון, אבל אני פוחדת מתגובתו אם אומר לו שאני רוצה להיפרד...

שוב – שימו לב לתחושה הראשונה שמופיעה בגופכם. אותה הרגשה שמופיעה היא התחושה של ההתנגדות לחוות את הדבר, וכאשר היא מתמשכת היא זאת שגורמת להרגשת הסבל.

אז מה עושים?

ראשית – כדאי ללמוד לקחת כ ל ד ב ר בהומור, זו דרך אחת [ודרך מעולה], כדי לחדול לחוש סבל במרבית המקרים. לא תמיד זה אפשרי, משום שלעתים הומור במצב מסוים הוא בניגוד מוחלט לאמונות שלנו לגבי אותו נושא, אולם ככל שתצליחו לקחת מצבים של סבל בהומור תפחיתו את כמות הסבל שבחייכם, ואם נשים לב, ניווכח שהומור מסיר במידה רבה את ההתנגדות לחוות משהו. תשומת הלב הולכת אז למצחיק ולא להתנגדות ולצחוק הרי רובנו לא מתנגדים.

והרי סיפור מנעורי שמדגים את הדבר.

בנעורי למדתי בפנימיה. יום אחד חמדתי לצון עם אחד הבנים. ביקשתי לראות סכין מכתבים שפיסל בעץ והתחלתי לברוח ממנו עם הסכין לכיוון מקלחות הבנות – מקום שאסור היה לו להיכנס אליו, כמובן. המקלחות היו בסוף פרוזדור ארוך, וממש לפני הכניסה אליהם עמד ה קבוצת חברה שהייתי חייבת לעבור ביניהם כדי להגיע למקלחות.

תוך כדי מרוצה נתקלתי ברגלו של אחד החברה, עפתי באויר ונחתתי על אחת מרגלי בעודי נוקעת את קרסולי. לרגע הייתה דממה בעוד אני רואה כוכבים עקב הכאב העז בקרסולי, והחברים מסביב בהלם ולא יודעים כיצד להגיב, אולם מייד דמיינתי עד כמה מגוחכת הייתה הנפילה שלי והתחלתי להתגלגל מצחוק.

הכאב ברגלי היה חד וחותך, אולם בעודי מתגלגלת מצחוק הוא תפס רק חלק קטן מתשומת לבי ותחושותי. אילו הייתי מתייחסת ברצינות לכל העניין הייתי ללא כל ספק, סובלת פי עשר.

מה עוד אפשר לעשות?

כאן כבר מתחיל הצורך בתהליך עקבי של עבודת מודעות. חוסר המודעות שלנו להבדל בין מה ש'חינכו' אותנו להאמין [כלומר חוסר המודעות שלנו לעובדה שבמרבית המקרים אמונותינו הן מה 'שהגדולים' אמרו: ההורים, המורים, המדע וכו'], לבין תהליך יצירת האמונות האישי שלנו עקב הליכה עם האינטואיציה שלנו והבחירות שלנו, גורם לנו להתנהל בדרך שדברים רבים בה גורמים לנו התנגדות.

עבודת מודעות אפשר לעשות בדרכים רבות. מרבית האנשים שהגיעו למאמר הזה כבר הלכו כברת דרך כלשהי בנתיב הזה. יש ספרים רבים בנושא, קורסים וסדנאות, ועל כל אחד לעשות את הבחירות שלו.

השלב הראשון הוא תמיד ובאופן מוחלט: "נקעה נפשי מהמצב כמו שהוא. אני מחליט לשנות"

לי, באופן אישי, אין המלצה ספציפית טובה יותר מאשר להעיד על עיסתי: הספר שכתבתי ושנקרא 'לחיות בקסם', הוא ספר שנכתב לאחר שנים רבות של עבודה עם אנשים במטרה לזהות את הבעיות שבחיינו, [כ ל ה ב ע י ו ת ], ולמצוא להן פתרונות פשוטים מאד, ובד בבד ליצור דרך חיים חדשה שמלכתחילה לא תיצור בעיות וסבל.

הקו שהנחה אותי הוא:

א. למצוא משהו מאד פשוט ולא מסובך.

ב. ליצור דרך שתענה על כל הבעיות ללא יוצא מן הכלל.

אני מאמינה שהצלחתי, וקריאת הספר 'לחיות בקסם' היא אחת ההמלצות הנלהבות שלי.

ה ו א    ג ד ו ל ! ! ! [כמו שכל אמא מעידה על הילדים שלה].