על מי אני כועס בכלל?

( חז"ל ).

חיינו משופעים בכעסים.

הכעס הוא הקיטור שיוצא מהחור של סיר הלחץ כאשר הוסר ממנו השסתום, או שהוא מבשל אותנו מבפנים אם לא שיחררנו את השסתום.

אנו חווים כאבים, תסכולים, אי נחת, מתחים ועוד כהנה וכהנה ואת כל אלה אנו אוגרים בתוכנו. לאט לאט אנו יוצרים לחצים עד שמגיע הרגע שבפנינו שתי ברירות: או שהסיר יתפוצץ, או שנשחרר קיטור.

באותו הרגע, הפתרון שנראה פחות מזיק הוא לשחרר לחץ, אלא שהבעיה היא – שהשסתום סגור.

בכל אופן, הוא סגור באופן רעוע. הלחץ מבפנים מערער את יציבות הסיר כולו, ומה שנחוץ הוא נגיעה קלה בשסתום כדי שהלחץ יתפרץ החוצה.

מוכר לכם?

קחו לדוגמא את הימים האחרונים לפני ליל הסדר שמתקיים אצלכם בבית. את חוזרת מהעבודה בשעה שלוש אחה"צ (במקרה הטוב), ומלבד מטלות הבית הרגילות יש לעשות קניות, ניקיון יסודי, לענות על טלפונים של כל מי שברך אתכם במענה הקולי – ואת לא יודעת מה לעשות קודם. את בלחץ. ואז, טלפון מהבעל: חמודה, אני ממש מצטער, אבל הבוס מחייב אותנו להישאר כל השבוע שעות נוספות כי יש עומס לקראת החג. ב ו ם !

את כועסת. את רותחת. אמות הסיפים רועדות, ולפתע – מגיע הילד, ורחמנא ליצלן, לא ניגב את נעליו כראוי והכניס מעט בוץ הביתה. ז ה ו ! הוא נגע בשסתום הרעוע. עכשיו את מתנפלת עליו בצעקות וצרחות: מדוע הוא לא מתייחס לעומס שמוטל על כתפייך. במקום לעזור לך הוא הולך לשחק כדורגל.

הילד בשוק. אינו יודע מאיפה זה בא לו, ואת צורחת עליו בהיסטריה.

האם את כועסת על הילד? כמובן שלא. הילד רק היה שם במקרה כדי שתוכלי לפרוק עליו את עוצמת כעסיך לפני ש א ת מתפרקת מעוצמתם.

כשתשבי אחר כך בשקט, עם ייסורי מצפון על כך שצרחת כל כך על הילד – בוודאי תביני שבעצם לא כעסת על הילד, אלא על דברים אחרים. אולי על הבעל? אולי על הבוס שלו? ואולי... אולי... אולי על עצמך? אולי כעסת על עצמך משום שלא רצית מלכתחילה לקחת על עצמך את אירגון האירוע המשפחתי, אבל לא היה לך נעים לומר זאת, ולא היה לך נעים לבקש את עזרת האורחים המוזמנים (למרות שאחיותייך דווקא הציעו את עזרתן), וכשאירעו הפנצ'רים הראשונים ועוד היתה לך ברירה, אמרת: לא נורא, בעלי הבטיח שייקח חופשה יומיים לפני האירוע ונעשה את העבודה ביחד (למרות שאת יודעת את המצב בעבודתו לקראת הפסח.) וחוץ מזה זה צ'יק צ'ק, אני כבר רגילה, אני תמיד עושה את זה...

שימו לב! לכאורה, יש תמיד סיבות חיצוניות שגורמות לכם לכעוס. אנשים, מצבים, דברים וכו'.

אבל בעצם, כל הכעסים מובילים אותנו לאקסיומה הבאה:

כשאני כועס, אני תמיד כועס על עצמי = אקסיומה

בני האדם מומחים בעשיית מניפולציות שיעקפו את אותם הדברים שהם מעדיפים לא להתמודד אתם.

כמובן שמרבית התהליכים הם לא מודעים.

אפשר להשוות זאת לבצל. האמת – נמצאת בליבת הבצל. כל הקליפות, השכבות העוטפות, הן המניפולציות והטיוחים שאנו עושים כדי לא לחוות את אותו הדבר האמיתי שאנו מתנגדים לחוות. פעמים רבות אנו מתנגדים לחוות את חוסר האונים שלנו, את הפחד שלנו לקום ולעשות מעשה. את היותנו פראיירים. אלה שלוש סיבות שחוזרות לעתים קרובות בחיינו וגורמות לנו לכעוס 'על אחרים' כביכול, וההתנגדות לחוות שוב ושוב גורמת לנו לסבול.

שימו לב, כאשר אנו כועסים – אנו סובלים. כאשר איננו כועסים אנו מרגישים הרבה יותר טוב.

אולם לא תמיד קל להגיע לסיבה האמיתית של הכעס, כי כמו שאמרנו, האמת נמצאת בליבת הבצל, ולעיתים עלינו לקלף הרבה קליפות עד שאנו מגיעים לליבה.

ההבנה שכל כעס, ללא יוצא מן הכלל , הינו השתקפות של משהו בתוכנו שהננו מתנגדים לחוות – יכולה לעזור לנו לקצר את הדרך להוצאת הכעסים מחיינו.

אם בכל פעם שנכעס נשאל את עצמנו: "מדוע אני כועס על עצמי"? וננסה לזהות לאיזו השתקפות גורם המצב שעליו אנו 'כאילו' כועסים, לאט לאט נזהה ביתר מהירות את הבעיה המציקה לנו, ומאחר והכעס הוא על עצמנו – רק אנו יכולים להחליט איך לפעול על מנת להתיר את ה'פלונטר', ומה לעשות כדי שלא נצטרך יותר לכעוס.

אם כשנמצא את עצמנו כועסים 'על הילד', נזכור לשאול את עצמנו 'למה אנו כועסים על עצמנו?' ונטרח לרגע להתבונן פנימה על מנת למצוא את התשובה – נוכל :

א. להיות יותר ברורים לגבי הבעיה, מה שיוריד באופן מיידי את מפלס הכעס.

ב. לשבת ולחשוב איך אנו פותרים כרגע את הבעיה. [למשל לבקש עזרה מאחיות].

ג. ללמוד לקח לעתיד.

כפי שנראה, יש לנו כלי מעולה להורדת מפלס הכעסים שלנו, אם רק ניאות להשתמש בו.