מאת: אינה גורוחובסקי

20.6.2006

קיבלתי טלפון מחמדה. תוך כדי נסיעה ברכבת, היא סיפרה לי על הלוויה של קרובת משפחתה בה השתתפה ועל האישור לסייע לזו שנפטרה "שם" שקיבלה מילדיה.

הקליטה הייתה גרועה, לא תפסתי את הפרטים, אפילו את שם האישה.

התגובה שלי לשיחה עם חמדה - מערבולת תחושות: שיקולים יום- יומיים (כמה זמן זה יימשך? מה תכננתי לימים/ שבועות הקרובים? הבזק פחד קצר - האם אני ראויה ומסוגלת?), תחושת אחריות "מקצועית" ...

אבל מעל הכל – ואווו!...אני הולכת לעשות את זה שוב! אני רוצה את זה יותר מכל דבר אחר! אני כן ראויה ומסוגלת. ואוו!

מהרגע שקבלתי את המשימה האנרגיות התחילו לזרום אלי, התחיל המיזוג.

אבל משהו היה חסר. האנרגיות שלה נוגעות בי אך אני עדיין אדם זר עבורה. אני צריכה להכיר את האישה. אילו היא הייתה עדיין בחיים הייתי אולי מחזיקה את ידה וכך יוצרת את הקשר, אבל היא כבר עברה. כדי שאוכל ללוות אותה בדרכה אל גשר הפרחים דרושה דרגת קרבה מסוימת. איך נכיר?

אני מתקשרת לחמדה וקובעת פגישת הכרות עם סווטה – כך, מתברר, קוראים לה.

21.6

בבוקר אני מגיעה לחמדה . כבר כיף. בעלות הבית מילאו אותו באנרגיות של עיסוקיהן הרוחניים, ויש לנו גם "עבר משותף" – לחמדה, ניצה, לי וגם לבית: כאן התקיימו מפגשי שאומברה בנושא מוות ומיתה.

אני מבקשת מחמדה להכיר לי את סווטה . איך?- היא שואלת. איך שאת תמצאי לנכון.

היא מספרת לי על אישה בת שישים פלוס שעלתה מברית המועצות לפני 15 שנה עם משפחתה, ילדים, נכדים. התמצאות ראשונית בארץ זרה. כמה סיפורי משפחה.

הבת, שלאחר ההלוויה הסכימה שיעזרו ל-"עילוי נשמתה של אימא" – כפי שחמדה תיארה לה את התהליך. אגב, רעיון! כך אפשר להסביר לאנשים מה זה DreamWalking. הרי בלי הסכמת בני המשפחה לא עושים את זה.

השיחה עם חמדה (ודיברנו גם על הדברים שלא קשורים למוות בכלל) הייתה חשובה לסווטה לא פחות מאשר היא הייתה חשובה לי. כך הכרות דרך אדם שאנו סומכים עליו משליכה גם על המכר החדש וכבר בונה דרגת אמון מסוימת. ידעתי שעכשיו אם אקרא לה שם בעולמות האחרים היא תזהה אותי ואולי תסכים להקשיב לאנרגיות שאני מביאה.

היום עובר תוך כדי מיזוג האנרגיות שלנו. אני לא מרגישה קושי או בלבול או כובד יתר – רק יודעת שאני מחוברת לאנרגיות שלה.

בערב – שעה המוקדשת כולה לסווטה.

אני מתחברת.

מרגישה את עצמי עומדת על המסלול בעולמות הקרובים וקוראת לה.

המסלול הוא מין שביל אנרגטי המוביל לגשר הפרחים. אני מתמלאת בתחושת המסלול, ביכולת להרגיש את האנרגיה שלו ולשדר אותה לאחרים – זהו בעצם מהותו של ה-DreamWalking.

סווטה שומעת את הקריאה, מרגישה את האנרגיות שלי ושל המסלול, מזהה אותי אבל לא מגיבה. היא מודבקת- אין לי מילה אחרת - ל-"חלון" (אני רואה אותו כחצי כדור ענק מזכוכית) דרכו היא רואה את כדור הארץ – את המקומות, האנשים, האנרגיות שהיא השאירה מאחור. היא כולה שם. לא נותנת לשום דבר להסיט את תשומת לבה מהאחיזה

ב-"חיים". אני רואה דרכה רחובות, נופים – התחושה שזה שייך לעבר הרחוק שלה – ילדות? נעורים? היא נעולה על החיבור שלה למה שהיא רואה – רק לא להתנתק!

אני עומדת על המסלול, שואבת ממנו אנרגיות ונותנת לה להרגיש אותן ללא שום כוונה להפריע לה במה שהיא בוחרת לעשות.

מדי פעם אני אומרת: את כבר לא שם, את כאן. כאן את מחליטה מה לחוות (עם הדגש על את).

אני מוכנה להתלוות אליך אם תרצי.

כך עובר לו הזמן. משאירה אותה באותו מקום בו מצאתי. אומרת לגב שלה: את תמיד תוכלי למצוא את האנרגיה שלי כאן על המסלול אם תרצי, ונפרדת.

22.6

אני מתחברת לסווטה בבוקר ומייד רואה אותה יושבת על שולי המסלול ומחכה לי.

אני מופתעת מהשינוי: היא חיכתה לי, משהו סיקרן אותה.

אני: שלום, אני כאן כדי ללוות אותך הביתה.

ס: לא רוצה. מה זה "בית"? לא יודעת על מה את מדברת בכלל.

היא קמה ומתחילה ללכת, כאלו מאוכזבת מדבריי ( אולי היא הייתה רוצה לשמוע שאני אקח אותה חזרה לחיים שלה?). היא מתרחקת לאט בלי להסתובב.

אני, בתגובה על "מה זה?" רוצה לתת לה להרגיש את האנרגיות של הבית כדי שתוכל להיזכר. מתברר שזה פשוט מאוד: אני "קופצת" לגשר הפרחים ומתחברת לאנרגיה של הבית ,כאשר בו זמנית אני מחוברת חזק לאנרגיית המסלול ("עומדת" עליו) וגם "נושמת" לה את שתי האנרגיות האלה – של הבית ושל המסלול – לתוך העורף. זה מדהים, כמה רב ממדיות כזו יכולה להיות טבעית ואינטואיטיבית!

כעבור זמן היא מסתובבת, כאילו מתחילה להיזכר במשהו אך לא מבינה מהיכן זה מוכר לה.

מבולבלת, כאילו הולכת אחרי קול פנימי שהיא עוד לא סומכת עליו באופן מלא, היא מתחילה להתקרב למסלול עליו אני עומדת. אחרי כמה צעדים היא מאיצה ותוך שניות – עכשיו היא כבר עפה - מגיעה אליי. היא מתחברת לאנרגיה, היא בהלם מפלשבק של זיכרון עמוק ומתמיה. היא נותנת לי את ידה, מביטה בעיניי כאילו מנסה למצוא שם תשובות ואנו מתחילות לאט לצעוד קדימה.

אך ההליכה קשה לה. כל הרמת רגל דורשת ממנה מאמץ רב. כאילו היא צריכה להתגבר על כוח מגנטי המושך את רגליה לקרקע. אחרי מספר צעדים היא משחררת את ידה, מחייכת כאילו מתנצלת על כך שהיא לא יכולה יותר ונוטה הצידה מהמסלול.

היא מיד מרגישה הקלה. היא ממשיכה לצעוד, מביטה עליי מדי פעם, מתרחקת. לשתינו ברור שהיא מרגישה אותי אפילו כשהיא מעבר לטווח הראייה.

ההמשך - כאילו מקרינים לי קטעי סרטים באורך דקה כל אחד. נופי טבע, עיירה קטנה ושוק בה, מחנה צוענים ועוד קטעים רבים. סווטה לוקחת חלק באפיזודה או צופה מהצד, אני – עומדת לי על המסלול ומתבוננת. נראה כאילו היא גילתה את היכולת החדשה שלה ליצור מציאות מתוך הדמיון ומשחקת איתה. עברה מחשבה או תחושה – מתחיל קטע חדש בסרט. פעם היא ילדה, פעם אישה בוגרת. היא אוהבת את המשחק. לפעמים יש קטעים מפחידים- הנה זקנה לבושה בשחור מסובבת את פניה אלינו – והרקמות כבר רקובות באופן מחריד. אבל התמונה תכף מתחלפת וכבר הגיעה עלילה אחרת.

לקראת הפרידה אני שוב אומרת לה: אני כאן ונגישה עבורך. בכל רגע שתרצי את יכולה לחזור למסלול ואנחנו נמשיך בדרך.

23.6

החיבור בנינו לא מקשה עלי במיוחד במשך היום. לפעמים עובר גל תחושות מוזרות, לפעמים עצב, לפעמים בלבול קל, אבל האנרגיות לא חזקות במיוחד, הכל "על אש קטנה".

מתחברת אל סווטה בבוקר ומיד חוזרת לפאזל קטעי וידאו מאתמול. נופי טבע מרשימים במבט מלמעלה- הרים, יערות. לי זה מזכיר את הרי הקרפטים במערב אוקראינה. לפעמים – עיירה גם ממבט מלמעלה, אבל יותר קרוב, ושוב יער, הפעם עוברים דרכו בין העצים. כמעט ולא רואים אנשים, ואם כן אז מרחוק. הסרטונים הם של סווטה , אני רק רואה אותם יחד אתה בתור חברה טובה. כן, כאילו אנחנו מכירות כבר הרבה זמן ואני מרגישה שהיא בוטחת בי מאוד.

אני: את רוצה ללכת הלאה?

ס: לא, אני אוהבת את החלום.

היא באמת יוצרת לעצמה תחושות של שמחה, מעוף חופשי, משחקת בדברים שאוהבת ונהנית מזה מאוד.

אני: סווטה, את רוצה אולי לראות את אלה שהכרת פעם ושעזבו את כדור הארץ לפנייך?

ס: לא, לא רוצה לדעת כלום על מתים. החלום הזה הוא שלי, אל תפריעי!

פתאום, דפיקות בדלת - כאן, בממד הפיזי, בחדר בו אני שוכבת תוך כדי הטיול שלי עם סווטה.

אני מבקשת להשאיר אותי לבד (וקצת כועסת – הרי ביקשתי לא להפריע!). האנרגיה שלי מיד משפיעה עליה – אנחנו באמת מחוברות!- ומוציאה אותה מהריחוף המענג. טוב, היא אומרת, עכשיו בואי נלך...

אנחנו חוזרות לצעוד לאורך המסלול, יד ביד. הפעם קל לה ללכת. ישנה תחושה חזקה של "ביחד". היא עוצרת – גם אני עוצרת, היא ממשיכה – אני מצטרפת.

אני מתחילה להרגיש את האנרגיות של Cristalline Realms. אנחנו כנראה מתקרבות למעבר לשם.

אני: את רוצה לעבור לעולם הזוהר? – זו המילה שהגיעה, אבל התיאור שאני מעבירה לה הוא בעיקר אנרגטי, לא מילולי.

היא מתלבטת. פותחת את הדלת מעט ומאפשרת לה להיסגר בחזרה.

מחר, היא אומרת. בינתיים את יכולה ללכת.

אני: את הרי יודעת, אני נמצאת כאן על המסלול כל הזמן בשבילך. את יכולה למצוא אותי בכל רגע שתרצי. אנחנו מתחבקות ואני חוזרת.

24.6

אני מתחברת.

סווטה, את כאן?

ס: אני כאן.

אני לא רואה אותה, רק מרגישה. אנחנו נעות יחד לאורך הרחובות של עיירה קטנה, אולי אפילו כפר. מסביבנו אנשים רבים, כל אחד עסוק בענייני היום יום וחסר שמחה. החיים כאן עמוסים בעבודה מתישה, פחדים הישרדותיים ודאגות למחר.

סווטה שייכת למקום הזה, אנשים מכירים אותה, למרות שאף אחד לא מדבר. אנחנו נעות מהר, לפעמים משנות כיוון או עוצרות להביט במשהו ושוב ממשיכות. האווירה משדרת טרחות אין סופיות וחוסר תקווה לשינוי כלשהו.

לאחר זמן מה אני מתחברת למסלול, מייצבת את האנרגיה שלו בתוכי, מביאה את ה-"תזכורת" הזו לסווטה ומציעה לה להמשיך לצעוד הלאה.

ס: אני לא יכולה, לכאן אני שייכת.

אני: את רוצה להמשיך בדרך שלנו הביתה?

אני מנסה כמו בפעם הקודמת "להביא" לה את אנרגית הבית בעוצמתה המלאה ולא מצליחה...

אז אני מחזקת בתוכי את האנרגיה השניה – את תחושת המסלול - ותוך כדי כך אנו ממשיכות לנוע בשבילי ה-"שטייטל" (עיירה ביידיש) שלה.

כעבור זמן קצר ובפתאומיות מפתיעה היא מושיטה את ידה וברגע זה אנחנו מוצאות את עצמנו על המסלול ויד ביד מתחילות לצעוד קדימה.

כמו במוזיקה קלאסית - ביצירה קיימים נושאים מוזיקליים שונים לכל גיבור או תהליך והתמזגותם או התנגדותם של הנושאים יוצרים עלילה ואז מופיעים נושאים חדשים - כך הפעם אני מרגישה את האנרגיה של "ההליכה במסלול" – נושא חדש שיצרנו יחדיו סווטה ואנוכי, ויש לו עכשיו זיהוי משלו . זו הנאה גדולה – ללכת יחד באנרגיה שיצרנו.

והנה כבר מגיעים לשער, כאילו אם כבר נמצאים על המסלול אז הכל מכוון ומהיר.

אני: השער הזה מוביל למקום בו את חוזרת להיות מה שאת באמת. כשתהיה מוכנה, תפתחי אותו וניכנס.

היא עומדת מול הכניסה, מתכוננת. פותחת! נכנסים!

מיד – תחושת ה- Cristalline המוכרת לי שאין דומה לה. המוח מנותק, אתה מרחף בתוך אנרגיות מדהימות של יצירתיות, שלמות, אין סופיות ואהבה נצחית.

מתישהו (הזמן לא קיים שם) עוברת מחשבה/אנרגיה: הלו, את לא לבד כאן, את בתפקיד.

איפה המלווה שלך?

אני קוראת לה. כבר לא בשם שלה הארצי, וזה מצחיק אותי.

“Beloved, where are you?” – משום מה אני פונה אליה באנגלית, אבל יודעת שהיא תבין.

אין תשובה.

קצת מביך אותי שאיבדתי אותה. לוקח לי זמן (לא בדיוק זמן , הזמן לא קיים, אבל אני עושה איזושהי עבודה) לקבל את העובדה שהיא נעלמה לי.

אני חוזרת למסלול, מחכה לה שם – היא לא באה. אחרי המתנה לא ארוכה – אני מחליטה לחזור וליהנות מה- Cristalline לבד.

אני יודעת, שהיא נמצאת היכן שבחרה להיות.

לפני היציאה אני חוזרת על ההזמנה לקרוא לי מתי שתרצה ונפרדת מה- Cristalline .

25.6

מתחברת ל- Cristalline.

סווטה לא עונה למרות שאני יודעת שהיא כאן. אני מחליטה לטייל לבד, אולי היא תופיע. מדי פעם "מתעוררת", מזכירה לעצמי: " את כאן בתפקיד", מחזקת את אנרגיית המסלול בתוכי וקוראת לה – אין תשובה.

כך עובר הרבה זמן – או אולי שנייה, אי אפשר לדעת.

אני מחליטה לסיים ולחפש אותה בפעם הבאה.

פתאום מרגישה את האנרגיות שלה לידי. אנחנו מתחברות בלי מילים ויד ביד חוזרות לצעוד קדימה. הפעם אני מוצפת בתחושת ה-"ביחד". אנחנו קרובות מאז ומעולם, מלאות אהבה אין-סופית ושתינו יודעות הכל.

אני מצטטת את סן ג'רמין: ” I am that I am and you are also”.

כך מגיעים לשער נוסף.

אני: מאחורי השער הזה נמצא גשר הפרחים. כשתהיה מוכנה, תפתחי אותו וניכנס.

היא פותחת את השער, אנחנו נכנסות ומתחילות לצעוד לכיוון הגשר. מתקרבות לאט.

אני שואלת את עצמי: למה אנרגיות הבית לא מורגשות כמו שזה היה בסדנה?

אני: המקום הזה שם מעבר לגשר – הוא הבית. אם תרצי אני יכולה ללוות אותך עד אמצע הגשר, מחכים לך שם באהבה. קחי את הזמן ותחליטי האם את רוצה לעבור. גם אני אמורה לענות על השאלה הזאת כשאני נמצאת אתך כאן. תודיעי לי כשתהיה מוכנה.

אני מעבירה את תשומת לבי לעצמי וחוזרת על השאלה. התשובה בשבילי הפעם ברורה, חד משמעית ומלאת שמחה: אני מאושרת להיות על כדור הארץ בתקופה הנפלאה הזאת, אני חוזרת להיות שם!

סווטה מודיעה לי (אנרגטית, ללא מילים) על המוכנות שלה להמשיך.

מעניין שאני בעת קבלת ההחלטה שלי הרגשתי את אנרגיות הבית חזק מאוד ועם העברת הפוקוס שלי לסווטה התחושה כמעט נעלמת. פתאום אני מבינה: כמו בכל הדרך שעשינו יחד אני משקפת את התחושות שלה ולהפתעתי היא יותר סומכת עליי, על אנרגיית ה- DreamWalking שאני משדרת מאשר קולטת את האהבה והאור הזורמים מהצד השני...

אני מלווה אותה עד לקו האמצע ורק אז, אחרי שאנחנו נפרדות באהבה רבה והיא עושה את הצד הראשון שלה בלעדי, רק אז תחושת הבית מציפה אותי מחדש.

שלום לך, סווטה!

אני מרימה ידיים ונותנת להן לספוג את האנרגיות מהצד השני הגורמות לי לבכות...

אני חייבת ללכת, אחרת יהיה לי קשה מדי להתרחק מהמקום הזה, מהאהבה שהוא משדר ...

האנרגיה בידיים ממשיכה לבעור. אני חוזרת ל- Cristalline. עכשיו אני לא "בתפקיד" ומרשה לעצמי להתענג באנרגיות היצירה והתשוקה האין סופיות...

לוקח לי זמן לחזור למסלול ולהמשיך. עכשיו, כשאני "לא במדים" יש יותר סקרנות מכל מיני ישויות מוזרות ב- Near Realms. זה לא באמת מפחיד, ברור לי שכל עוד אני לא סוטה מהמסלול ולא מאפשרת לעצמי מעורבות רגשית – אני מוגנת. בכל זאת לא נעים במיוחד ומתברר שהדרך לא כל כך קצרה. סוף- סוף אני יוצאת.

משתמשת בטכניקה של סן ג'רמין כדי לחזור באופן מלא. זה לוקח זמן.

עצב - זו התחושה. עצב מתוק, מלא אהבה וגעגוע. על כך שהמסע הנפלא הזה נגמר, על אנרגיות הבית שהשארתי מאחור כמו בראשית, על תחושת רב הממדיות של היקום - כה טבעית שם וכה חסרה כאן.

שלום סווטה ותודה על החוויה שלא תשכח!