סיפור שבת

יוסף רונן

מזה כשנתיים אני מטפל באבא שלי, איש יקר, יש לו אלצהיימר. הוא נמצא בבית מוגן (סעודי) בקיבוץ יחד עם עוד כמה חברים וחברות, כולם מדור המקימים והמייסדים, אותו דור ששרד את השואה ובא לכאן לבנות את הארץ ( בעיני הם חלוצי המעבר מהעולם הישן לעולם החדש, אך ממש בגוף, ממש ב"פיזי").

אבא שלי הגיע מאירופה אחרי מסע שכלל לחימה בגרמנים עם הפרטיזנים, פציעה, כלא עם עבודת פרך בסיביר, סיפור די הרואי וארוך, שבסופו הוא מגיע לקיבוץ בגליל, כאשר כל רכושו הם מצלמה ו30 סרטים. הוא היה צלם חובב שעסק בזה כל חייו, הוא צילם את כל השנים הראשונות שם על ההר למרגלות הגבול הסורי. הוא צילם נוף שונה לחלוטין ממה שאנו רואים היום. יש שם תמונות של סיכול אבני בזלת ענקיות בידיים, בשטח חשוף לחלוטין, עם התקפות רצחניות וירי סורי, ללא צבא ההגנה. הם הגנו על עצמם, עובדים ביום ושומרים בלילה. די מטורף והזוי הסיפור הזה. לא מזמן אסף חבר את כל הצילומים מכל התקופות כ 17 אלבומים! (היו עוד כמה צלמים) סרק אותם לדיסק, ואתמול בשבת, לקחתי מקרן והקרנתי חלק מכל ההיסטוריה הזו בתמונות, לכל ה"קהל" של הבית המוגן.

וכאן אני רוצה לספר לכם על האנרגיה המיוחדת שהתפתחה שם, דווקא שם, מאנשים שאין איתם קשר "רגיל", אנשים שבעקבות טראומה, או שיכחה נחשבים ל "חולים", לכאלה שאיבדו את דרכם, שנמצאים בדממה רוב הזמן, לבדם, שותקים, סגורים. הם ישבו שם והביטו במסך בשתיקה, ולאט לאט החלו לקרוא בשמות אנשים מוכרים, לשמוח עם תמונת הילדים הראשונים, כמו באיזה סרט.

חשתי אנרגיה מדהימה של חיבור, חום אנושי פשוט ושמח ממפגש של האנשים עם סיפור חייהם. הרבה אור היה שם, קצת קשה לתאר. ככה בפשטות, ללא הרבה מילים, נוצר חיבור, מעין גשר לנשמות העדינות והאמיצות האלה, שבחרו בגלגול הזה, בקיצוניות של מסע חיים מדהים.

הרבה כבוד ואהבה לכם אהובי הוותיקים, מקימי הארץ הזו.

תודה,

יוסף

עריכה: חמדה טלאור