~ הארה והדרך להשגתה ~

מסר מאת ניל דונלד וולש

17.1.2009

תעתיק משיחה של ניל על אופי ההארה וכיצד להשיגה, שנערכה לפני קהל באשלנד, אורגון, ביולי 2004. לטקסט נעשו מעט שינויים ע"י ניל במהלך השנים מאז אותה שיחה, המספקים הבנה רבה יותר שבאה כתוצאה מהחוויות שלו את האמת. ניל מחשיב שיחה זו כשיחה החשובה ביותר שאי פעם נתן. אנו מקווים שתיהנו ממנה.

החלטתי לדבר הלילה על הארה – החוויה החמקמקה, הקסומה והמיסטית, אליה נראה שכולם מנסים להגיע ונראה שכולם כמהים אליה ומחפשים אותה. אני מבין את סיבת החיפוש, משום שאם כולנו היינו מוארים, קיימת סברה שחיינו היו טובים יותר מאשר הם עתה, כאשר אנו מניחים שאיננו מוארים.

בנוסף, עלה בדעתי שאם כולנו היינו מוארים מהר באופן יחסי, העולם כולו היה שונה והיינו חווים את החיים באופן שונה. סביר להניח שהיו פחות מהומה, לחץ, עימותים, והייתי מעריך שלבטח היו פחות עצב, כעס, אלימות וכל הדברים שעושים את חיינו בזמנים אלה עגומים, מנותקים ובלתי מאושרים.

האנושות, אם כן, מחפשת הארה עוד מקִדמת דנה, מהיום בו הבנו באופן מודע שאפשר להיות מוארים – מה שזה לא יהיה.

לא רק שחיפשנו הארה, חיפשנו אף את ההגדרה של המילה, משום שאיננו יכולים להגיע ליעד זה כל עוד לא נדע לאן פנינו מועדות. וכך, הצעד הראשון עבור רוב בני האנוש היה לנסות להגדיר מהי הארה, או כיצד היא נראית, או מורגשת, או מהו טעמה, או איך זה לחוות אותה. ולאחר שהבהרנו זאת, לאחר שהבנו מהו יעדנו, יש ביכולתנו לנסות להבין מה דרוש על מנת להגיע מהמקום בו אנו נמצאים אל המקום בו אנו רוצים להיות.

כפי שאני רואה זאת, האנושות, או לפחות חלק גדול ממנה, עסוקה במרוץ להארה. רבים אומרים שהם יודעים כיצד להגיע לשם וכיצד להביא אתכם לשם. וכך אנו רואים "דרכים להארה", דרכים רבות מאוד המוצעות, מומלצות, נבראות, מבוטאות, נחוות, נחלקות ומוכנסות למרחב חיינו הקולקטיביים. מאסטרים בכל צורה, גודל וצבע יוצרים, במשך אלפי שנים, דרכים להארה.

פאראמהנסה יוגננדה (Paramahansa Yogananda) אמר שהוא יודע את הדרך להארה. הבודהה אמר שהוא יודע את הדרך להארה. מאהרישי מאהש יוגי אמר שהוא יודע את הדרך להארה. סאי בבה אומר שהוא יודע את הדרך להארה. בדרכם, ישו ואבו אל-קאסים מוחמד איבן עבדאללה איבן עבד אל-מוטאליב איבן מאשים-מוחמד - אמרו שהם יודעים את הדרך להארה.

הדבר המעניין הוא, שההולכים אחר כל אותם מאסטרים התעקשו שהמאסטרים שלהם צדקו, ושדרכם הייתה הדרך הטובה והמהירה ביותר. אולי לא הדרך היחידה, אך המהירה ביותר, ולכן היה עליכם ללכת בה. הייתה שם דחיפות רבה. הייתם צריכים להפוך להיות קתולים או לעשות מדיטציה טרנסנדנטלית, או ללמוד טאי צ'י, או להעלות את קצב הרטט שלכם, או לשנות את המוח, או, למען השם, לשנות משהו. ולא מתישהו, אלא ממש עכשיו, מיד, החודש.

היה עליכם להצטרף לקבוצה הזו או לעבור תהליך זה, לקרוא את הספר הזה או לעבור הטבלה, או לבטל את ההטבלה, או לעשות מה שאמר לכם המאסטר המסוים או הנזיר, שהינה הדרך המהירה ביותר על מנת להגיע למקום שכולם רוצים להגיע אליו שהוא המקום ששמו "הארה", "הכרה", "מודעות גבוהה" או "הרמונית הרטט."

המוח הינו השביל האחרון, הדרך האחרונה, שכולם מדברים עליה. זה מדבר על הנעת אנרגיה, הפוקוס, המודעות, הנוכחות, המהות, הרטט של מי שהינכם, מגזע המוח אל האונה הקדמית. אנשים רבים מלמדים זאת עתה. אנשים רבים מדברים על מדע ממשי, על מדעי הפיזיקה, על כימיית המוח, כַשביל אל הדבר הזה לו אנו קוראים הארה.

כל זה נפלא. זה פשוט נהדר, ומעורר בי תקווה גדולה לאנושות. אולם יש משהו שעלינו לשים אליו לב. יש כאן מלכודת, מעקף, משהו המבזבז את הזמן, אפילו סכנה, אם נבחר להזיק עם זה לאחרים. הסכנה של עסק ההארה הינה כפולה. הסכנה הראשונה היא בחשיבה שיש משהו ספציפי שיש לעשות על מנת להגיע לשם, ושאם לא עושים אותו, לא ניתן להגיע. הסכנה השנייה היא בחשיבה שהדרך שלכם להגיע לשם הינה המהירה והטובה ביותר.

לפני מספר שנים – אני מניח שמדובר ב- 15 או 20 שנה – פנו אלי אנשים מתנועת אֶסט. ורנר ארהרד יצר את שיטת ההכשרה של ארהרד שהיתה, לפני כ- 25 שנה, תנועה ענקית בקהילת החשיבה החדשה בארצות הברית ובעולם כולו.

האנשים שהיו מעורבים בתנועת האסט היו משוכנעים לחלוטין שזו הדרך המהירה ביותר להארה. הם החלו לשכנע אנשים להצטרף לאסט, והם היו מאוד עסוקים בזאת. היתה בזה דחיפות עבורם, והם לא הצליחו להבין מדוע אנשים לא חשו את הדחיפות הזו, אם הם לא השתכנעו. הם היו מתבוננים באנשים ואומרים: "אתה פשוט לא קולט, לא כן?"

היה זה תהליך טבעי, משום שהם גילו משהו ששינה את חייהם בין לילה, הם רצו לחלוק זאת עם אחרים והם ידעו שזו הדרך, (בה' הידיעה). היו דרכים רבות. זו לא הייתה הדרך היחידה, אולם זו היתה כנראה הדרך המהירה ביותר.

הצטרפתי לתכנית האסט וגם אני הפכתי להיות מואר. למעשה, הפכתי להיות כל כך מואר, שהבנתי שאיני זקוק לאסט על מנת להיות מואר – דבר שמאוד הרגיז את אנשי האסט, משום שהם רצו שאתקדם בלימודים לרמה הבאה ולזו שאחריה.

בתכנית האסט היו רמות רבות. ניתן היה ללמוד רמה אחת, רמה שתיים, רמה שלוש – יש להם לכך שמות מאוד יפים, וברגע שהצטרפת לתכנית, למעשה אי אפשר היה לצאת ממנה. היה צריך ממש להיחלץ משם. ואם הצלחת להיחלץ, הנשארים גרמו לך לחוש שעשית משהו עצוב עד מאוד. לא שגוי, פשוט עצוב, משום שלא הבנת.

לפני שנים רבות החל פאראמהנסה יוגאננדה את אגודת 'המימוש העצמי'. יוגאננדה לימד במערב החל משנת 1920 ועד מותו בשנת 1952. בשנת 1946 הוא פרסם את סיפור חייו: אוטוביוגרפיה של יוגי. היתה בספר הצגה למערב של הפילוסופיה הוודית.

כאשר יוגאננדה או המאסטר, כפי שכינוהו, הגיע לאמריקה, הוא הביא עמו טכניקה ל'מימוש-עצמי', אשר היתה הביטוי שלו להארה. כאשר מבינים מי הוא העצמי, הופכים להיות מוארים. יותר מודעים. יותר שלמים עם העולם. חשים שלווה פנימית, סיפוק, עוצמה נפלאה וסוג של דרך שקטה ועדינה להמשיך בחיים, ליצור תוצאות, לחוות נוכחות אלוהית בפנים, שהיא אתם.

אני רוצה שתבינו, אני רוצה שיהיה ברור שאינני מלגלג על שום דבר מכול זה. אינני מזלזל או אומר שזה לא בסדר ואיני משמיץ או ממעיט בערכם של הדברים בכל דרך שהיא. כל הדברים האלה מאוד אמיתיים, מאוד. כל אדם שהגיע למאסטריות בחייו, רוצה לחלוק זאת עם אחרים; לחלוק את החוויה, את הדרך, לתת זאת לאחרים. מדוע? משום שאם הם באמת מוארים, באמת ערים, הם הבינו ברמה עמוקה, חוו ברמה עמוקה, שרוב בני האנוש מתפקדים מתוך מקום של כאב, סבל עצום, מהומה רגשית, חוסר נוחות פיזית – וכתוצאה מכך אותם אנשים בוראים כך את העולם כולו.

יש למאסטר חמלה רבה. חמלה לאדם הפרטי ולעולם שאנו, הפרטים, בוראים. המאסטר יודע שעולם כזה, עולם של סבל, כאב, חוסר שמחה ואושר, אינו נחוץ. אולם ראשית עליכם לדעת מי אתם.

פאראמהנסה יוגאננדה תיאר את עצמו כהוויה מוארת. כך הוא תיאר את עצמו. ואגב, הוא אכן היה מואר. הוא היה מואר משום שכך הוא אמר.

האמת היא, שאני שונא לקלקל את הכישוף, אולם להיות מואר זה לומר שהנך מואר. זה ממש פשוט, ואנו נדבר על כך בעוד דקה.

אנשים שמעו את פאראמהנסה יוגאננדה מדבר ומסביר את הטכניקה שלו להארה, טכניקה שכללה תהליך שהכיל, בין היתר, מדיטציה יומית עמוקה. זה היה תהליך שפאראמהנסה יוגאננדה לימד את תלמידיו, שלימדו את תלמידיהם, וכו' וכו', עד שמספר רב של אנשים בעולם כולו היו מעורבים ב'אגודה למימוש העצמי', אשר דרך אגב ממשיכה לתפקד עד עצם היום הזה, ויש בה חברים רבים.

כאשר מדברים עם חברים ב'אגודה למימוש העצמי', הם אומרים: "זוהי הדרך. זהו השביל. המאסטר הראה לנו את הדרך. ישנן דרכים רבות אחרות, זו אינה הדרך היחידה, ויתכן שזו אינה הדרך הטובה ביותר, אולם זו הדרך הבטוחה ביותר אותה אנו מכירים, ולכן בואו והצטרפו ל'אגודה למימוש העצמי'. זה דבר נפלא, משום שזו החוויה שלהם והם חולקים אותה בכנות.

בזמנים יותר עכשוויים, לפני מספר עשרות שנים, הופיע אדם מדהים בשם מהרישי והודיע על דרך נוספת להארה. לדרך שלו הוא קרא 'מדיטציה טרנסנדנטאלית', או בקיצור 'מט'. מהרישי התחבר עם החיפושיות כאשר הם היו בשיא הפופולאריות שלהם, ותוך תקופה מאוד קצרה הוא עצמו הפך להיות מאוד פופולארי, והחל ללמד במרכזי מדיטציה שונים בעולם כולו.

הוא הקים אוניברסיטאות גדולות מאוד. יש אוניברסיטה מאוד גדולה ב- Fairfield שבאיווה. ישנם מרכזי לימוד אחרים אותם הקים בכל העולם. רבים מכנים אותם 'מרכזי מט'.

למדתי 'מט' ולמדתי זאת מתלמידים אחרים שלמדו מתלמידים אחרים שלמדו מתלמידים אחרים שלמדו מתלמידים אחרים שלמדו זאת מהמאסטר. אצל חלק מהאנשים בתנועת ה'מט', ישנו סוג של תכיפות, משום שהם אומרים שה'מט' הינו כלי שיכול להביא להארה בתקופת זמן מאוד קצרה, והם רוצים שהדבר יקרה לך.

כאשר יש טכנולוגיה משנת חיים, רוצים, באופן טבעי, לחלוק אותה עם כמה שיותר אנשים, ואין בכך כל רע. זה דבר מאוד מרגש ומופלא. אולם כמו במין וכמו בסוכר וכמו בכל דבר טוב, אם לא נזהרים, אם מגזימים, יכול הדבר להוציא מאיזון.

ישנן גם שיטות רבות אחרות. בדומה למהרישי ולמדיטציה טרנסנדנטלית, כמו פאראמהנסה יוגאננדה ו'האגודה למימוש העצמי', כמו ורנר ארהרד ותכנית האסט, ישנן שיטות רבות, גישות רבות, דרכים רבות שפותחו על ידי מאסטרים רבים. היה ספר בשם Many Lives, Many Masters שנכתב על ידי אדם מופלא בשם בריאן ווייס, המדבר על העובדה שישנן דרכים רבות להגיע אל ראש ההר. על איזו דרך עלינו להמליץ? באיזו דרך נעודד אנשים אחרים ללכת?

או אולי עלינו פשוט לעודד אנשים לחקור בעצמם את כל האפשרויות ולהעצימם לדעת בליבם ובנשמתם שאם הכוונה שלהם טהורה ואם התשוקה שלהם אמיתית, הם יבחרו בדיוק את הדבר הנכון להם?

אלוהים אומר: "אין אדם הפונה אלי שאינו מקבל תשובה."

כל אחד מאיתנו יקבל תשובה על ידי מי שאנו מכנים אלוהים, באופן שיגיב הכי נכון לרטט שיש לנו ושאותו אנו יוצרים מעומק הווייתנו. במלים אחרות, אלוהים, או האלוהות, או ההארה, אם תרצו, מופיעים בחיי כל אדם בצורה המתאימה ביותר לרקע שלו, לתרבותו, לרמת ההבנה שלו, לרמת התשוקה ולרמת הנכונות שלו.

שיחה זו בדיוק, והתעתיק שלה שרבים קראו, נכנסת לקטגוריה זו. לחלק יהיה הדבר מושלם, הכלי המושלם לתקשורת. לאחרים הוא לא יהיה מושלם, והם אפילו לא קראו זאת ואינם יודעים כלל על מה מדובר כאן.

יש, אם כן, אמצעים רבים לתקשר, וישנן דרכי לימוד רבות: פיזיות, מנטאליות, רוחניות, וכאלה הכוללות בתוכן את כל השלוש – הגוף, השכל והרוח.

דברנו קודם לכן על בודהה. כדאי לספר את הסיפור כולו.

שמו היה סידהרטה גואטאמה. כאיש צעיר הוא חי בעושר ופאר משום שאביו ומשפחתו היו השליטים של אזור כפרי גדול והיו להם נכסים רבים. במשך שנים רבות הם ניסו להגן על סידהרטה מפני כל ידע שהגיע מהעולם החיצוני, והם שמרו עליו בשטח המגודר של המשפחה, אך יום אחד הסתכן סידהרטה ויצא מחוץ לחומות על מנת ללמוד על החיים המתרחשים ברחוב.

הוא למד על עוני, על חולי, על מחלות, על אכזריות, על כעס ועל כל החוויות השליליות, כביכול, שאיש מעולם לא אפשר לו לחוות כאשר שהה בתוך שערי הנחלה העצומה של משפחתו. הוא ויתר על כל העושר והפאר, על משפחתו, עזב את אשתו ואת ילדיו, את כל אנשי הבית, ונעלם. הוא קם ויצא אל דרך חיפוש ההארה.

"מה יש ביכולתי לעשות?" שאל את עצמו. "מה אני יכול לעשות?" ואז הוא העביר עצמו שורה של לימודים קשים, פיזיים, ומנטאליים, החל מצום, דרך ימים שלמים של מדיטציות ואימונים גופניים מכל סוג אפשרי. דבר זה נמשך פרק זמן ארוך למדי, לא שבוע שבועיים, אלא זמן ארוך. משהו כמו שש שנים.

הוא חיפש מאסטרים ושאל אותם כיצד השיגו או התקדמו לכיוון החוויה של הארה ועשה כפי שאמרו לו משום שרצה לכבד את המאסטרים שפגש בדרכו. אולם שום דבר לא קירב אותו לחוויית ההארה. כל החוויות האלה כן הביאו אותו לרזון על סף תת תזונה, ולחיים קשים עקב הלימודים הפיזיים והמנטאליים שעבר.

יום אחד אמר סידהרטה גואטמה: "ניסיתי הכול. עברתי את כל הלימודים הפיזיים, את כל האימונים, התרגילים, ההרעבות, הדיאטות, הצומות המדיטציות. עתה אני פשוט הולך לשבת כאן מתחת לעץ ולא אקום עד אשר אגיע להארה.

וכך הוא ישב שם, בלי לעשות דבר. שום תרגילים, או מדיטציות, לא צומות, לא שום דבר. פשוט ישב שם ולא עשה דבר. זהו דבר קשה לרבים מאתנו, משום שאנו חושבים שעלינו לעשות משהו על מנת להגיע להארה.

לפתע אמר סידהרטה: "אני מואר." אנשים החלו לבוא אליו ולשאול: "מה עשית? מה עשית? למד אותנו מאסטר! הפכת להיות בודהה, המואר. מה הסוד? מה עשית?"

אמר בודהה משהו יוצא מן הכלל: "אינכם צריכים להיות משהו, לעשות משהו, או שיהיה לכם משהו.

תארו לעצמכם. לאחר כל אותו הזמן, לאחר החיים שהוא חי, לאחר כל הדברים שעשה וראה. לאחר כל הפאר ולאחר מכן כל הסיגופים. לאחר שלבש חולצת משי ולאחר מכן חולצת סגפנים, לאחר שסיפק את גופו באופן מוחלט ואז הרעיב אותו, הוא היה בחוסר מוחלט של אימון גופני או מנטאלי ואז המון לימודים.... לאחר כל אותו הזמן הבין שאין הדבר קשור לעשייה או לעובדה שיש לך משהו. זה קשור לדרך הביניים. זה קשור לחווית החיים, להיקשרות למשהו באופן מיוחד. אין צורך להיות מחובר לפאר ולשמחה, ולא לעוני ולטרגדיות. אין לזה קשר לכך. דברים אלה אפשריים אם בזאת רוצים. זה יכול להיות אם זה מתאים לכם. זה יכול להיות אם זוהי דרככם אבל אין צורך להיות, לעשות או להיות בעליו של שום דבר מסוים.

"למעשה -אמר בודהה - אני מואר משום שהבנתי שהארה הינה הידיעה שאין דבר שצריך לעשותו על מנת להגיע להארה."

מעניין, נכון? חשבו על כל המאמצים שאנשים עושים, על שנות הלימוד והאימונים הרבים שהם משקיעים רק על מנת לגלות שהארה אינה זקוקה לדבר!

בפני כולנו עומדת האפשרות להיות מוארים. לכולנו יש אפשרות למצוא שלווה, שמחה ואהבה. גם אני, בדומה לבודהה, בדומה לישו, בדומה לפאראמהנסה יוגאננדה, למהרישי, לאילצ'י לי, בוחר לחפש הארה, בוחר להשיג מודעות, להעלות את תדר הרטט שלי, לחוות נוכחות ומהות אלוהית בתוכי.

בדומה לכל אותם מאסטרים, גם אני ניסיתי הכול. ראשית ניסיתי דת אורתודוקסית. היות והיתה שיטה בה ניתן היה להשתמש, הייתה תפילה, היה תהליך באמצעותו ניתן היה להתחבר לאלוהים ולגרום לו לשמוע את תפילותינו, לסלוח על חטאינו ולגרום לנו להיות שוב קדושים - אמרתי מדי יום את תפילותיי באדיקות.

ניסיתי גם לצום. ניסיתי מדיטציה. ניסיתי לקרוא את כל הספרים שיכולתי לשים עליהם יד. הצטרפתי לאסט. למדתי מדיטציה טרנסנדנטאלית. למדתי ניתוח עסקאות. הלכתי בדרכים רבות, רבות מאוד.

יום אחד היתה לי התנסות חוץ גופית. זה היה מעניין, משום שלא ניסיתי לעשות זאת. ניסיתי להשיג תוצאה באמצעות צום, באמצעות המדיטציה, התפילות והלימודים, אולם דברים אלה לא הביאו אותי למה שחיפשתי. הם לא לקחו אותי למקום אליו רציתי להגיע.

והנה אני מנסה להירדם. בדיוק נרדמתי, ובאותו רגע עפתי מחוץ לגופי באופן בלתי רצוני. פשוט עזבתי, וידעתי שזה מה שקרה. זו היתה מודעות מודעת. לא הייתי בתוך גופי וידעתי זאת.

לא אבזבז זמן על מנת להסביר לכם או לתאר את חוויתי, למרות שאני יכול לומר שזה היה מאוד אמיתי - זה אמיתי עבורי גם היום. היו לי בחיי שלוש חוויות כאלה, שתיים נוספות לאחר אותה חוויה ראשונה. כל אחת מאותן חוויות הביאה אותי לאותו מקום: מרחב עם מודעות מושלמת – ואני מציין – מ ו ש ל מ ת. משהו המזכיר פגישת 'ממ' – מודעות מושלמת. כאשר שבתי מהחוויה החוץ גופית הראשונה שלי, נשארתי עם 3 מלים שהדהימו אותי. רוצים לדעת מה הן היו?

"אין זה משנה."

שום דבר אינו משנה.

איזה מסר מדהים קבלה נשמתי והנשמה המאוחדת שהינה כל החיים. שום דבר אינו משנה. יחד עם זאת, בדומה ללימודי ה'אסט', למדיטציה הטרנסנדנטאלית, להרפתקה שלי עם עבודת הגילוי העצמי עם פאראמהנסה יוגאננדה, שינה הדבר את חיי. ולהלן המסר שמאחרי המסר:

מאחר ודבר אינו משנה באופן מהותי, אני חופשי להצהיר מה אני בוחר שכן ישנה עבורי.

אם משהו משנה באופן מהותי, דהיינו אם משהו משנה, נניח לאלוהים, אז כדאי מאוד לעזאזל שאגלה מה הדבר, משום שאם לא, אהיה הדבר שנקרא נידון, או לפחות בלתי מואר.

אולם הקול שבחוויה החוץ גופית שלי אמר: "אין זה משנה." אז ידעתי שאנו חופשיים להפוך לחַשוב כל דבר אותו נבחר בחיינו. ואני מתכוון לכך בשתי דרכים: לא רק לגרום למשהו להיות חשוב, אלא להגשימו. כלומר לממש במציאות הפיזית משהו מתוך אנרגיה בלתי נראית. להפוך אנרגיה לחומר.

דבר זה נקרא "לעשות נסים," וישנם אנשים על פני הפלנטה – נזירים, אווטרים ומאסטרים – שעושים זאת כל הזמן. הם אומרים שגם אתם יכולים לעשות זאת. ואכן אתם יכולים. אני עושה זאת כל הזמן. אולי איני עושה זאת מהר כמו חלק מהנזירים והאווטרים, אולם הזמן העובר בין הבחירה למימוש הופך להיות, באופן מבהיל, מצומצם מאוד. כלומר, לפעמים זה מפחיד אותי כאשר אני מבחין כמה מעט זמן עובר עתה בין הזמן בו אני אומר את בחירתי לרגע בו יש לי אותה.

בין אם מדובר בחוויה מסוימת, בדבר גשמי או בתוצאה, אני מגלה שיש ביכולתי לממש דברים במהירות כה גדולה, שלמעשה עלי להתחיל לשים לב מה אני חושב ואומר (דבר שמתמיד אמר לנו כל מורה לעשותו! הם אמרו לנו שמחשבותינו, המלים והפעולות הינם כלי הבריאה!)

ובכן, את זאת יש ברצוני לחלוק עמכם...

אם הנכם חושבים שיש דרך להארה שהינה הדרך היחידה, הטובה מכולן, המהירה, זו שעל כולם להכירה עד מחר בשעה 10 בבוקר, אתם עלולים לחוש לפתע נטל, לחץ, דחיפות מזויפת, אפילו עצבנות, והאגו שלכם עלול להיות מעורב מאוד בשכנוע כמה שיותר אנשים שהדרך אותה מצאתם הינה הדרך שהם מוכרחים לחוות.

לפתע תתחילו להתנהג לא כמאסטרים, אלא כמישהו הנמצא תחת כמות עצומה של לחץ ונטל, משום שלפתע זה ישנה לכם אם אני "קולט" את מה שאתם מנסים לומר לי.

אם לא תיזהרו, תתחילו להתעסק עם כמויות ומטרות. תרגישו שכל שבוע אתם מוכרחים להשיג מספר מסוים של אנשים שיסכימו עמכם, או כל חודש, או כל שנה. ואם לא תשיגו את המטרות שלכם, תחשבו שעשיתם עבודה לא טובה.

אולם אתם עושים עבודה טובה אם הנכם פשוט אוהבים ללא ציפיות, ללא דרישות, ללא הצורך לקבל משהו בתמורה.

אין להארה, בסופו של דבר, קשר עם מה שהנכם עושים עם גופכם או שכלכם. היא קשורה לנשמתכם. אם פשוט תאהבו אהבה גדולה את כל מי שחייכם נוגעים בחייו, אהבה ללא תנאי, ללא הצורך לקבל ממנו משהו בחזרה, תהיו מוארים, תשיגו מודעות, תראו לכולם כיצד יש ביכולתם לעשות זאת גם כן – מהר כמו כל מערכת קיימת, ממש כך.

מהר כמו מדיטציה טרנסנדנטאלית, ממש כך. מהר כמו להצטרף לאגודה 'למימוש העצמי', ממש כך. מהר כמו להצטרף ל'אסט' (שהיום נקרא 'פורום'), ממש כך. מהר כמו 'לימוד המוח' כמו Dahn Hak ו- Vibrational Attunement, כמו כל תהליך או טכניקה, או דרך שהיא. ואם תלמדו לאהוב עצמכם ללא תנאי, כמו גם את כולם, תירפאו את עצמכם ללא הנפת אצבע.

יש ברצוני לשוחח על הדבר הנקרא בריאות, משום שאנשים רבים מאמינים שאינכם מוארים אלא אם בריאותכם טובה. האם הארה פירושה להיות בעלי בריאות טובה? ומה זו בכלל 'בריאות טובה' ? האם בריאות טובה מדברת על גוף ללא בעיה? האם בריאות טובה זה לחיות עד גיל 90, או 100, או 200 או 500?

האם בריאות טובה אומרת שאין כל כאב פיזי ושום הפרעה תפקודית בגוף הפיזי? האם בריאות טובה זה היעדר כל דבר שאינו מושלם בחוויה הפיזית?

או – שימו לב – האם בריאות טובה זה להיות בסדר ובמקום של שמחה ושלווה ואין זה משנה מה קורה?

מהי בריאות, מהי בריאות אופטימאלית, אם זה לא אושר?

אני מכיר אנשים המתעמלים מדי יום, מרימים משקולות, רצים ומתאמנים, אוכלים היטב, עושים את כל הדברים הנכונים, גופם בריא מאוד, אולם ליבם, ראשם ונשמתם מאוד חולים ומאוד עצובים. הם אינם שלמים, בלתי מסופקים, לא מבטאים ומאוד לא מאושרים.

אני מכיר אנשים שבקושי יכולים להרים קיסם, הם כה... גופם במצב מאוד גרוע... אולם ליבם ראשם ונשמתם בוהקים ככוכב זורח, והם מאושרים.

אני מכיר אדם, רם דס (Ram Dass). האם אתם יודעים על מי אני מדבר? רם דס הינו מאסטר, והיתה לי זכות גדולה לפגוש אותו אישית. הוא לימד אנשים רבים במשך שנים רבות. הוא כתב, בין היתר, ספר בשם 'להיות כאן ועכשיו' (Be Here Now).

לפני מספר שנים, רם דס קיבל שבץ. הוא איש צעיר, רק בן כ- 63. פגשתי אותו לאחר מכן, במלון בדנוור, ואני רוצה לספר לכם משהו. מעולם לא פגשתי אדם בריא יותר.

ישבתי בחדר עם מאסטר ואמרתי: "רם דס, מה שלומך?" הוא ישב בכסא גלגלים ואמר מאוד לאט ומאוד בזהירות: "נ-פ-לא." היה עליו לבטא כל הברה כאילו היתה מילה נפרדת. פיו ולשונו לא עבדו כראוי, הם לא יכלו לתפקד מהר יותר מכך. אולם הוא התבונן בי, חייך ואמר: "א-ני  מר-גי-ש  נ-פ-לא."

ובכן זוהי בריאות... זוהי בריאות. זוהי שלווה, זוהי שמחה.

בכיתי. לא בגלל רם דס. מי יכול לבכות על אדם שאמר משהו כזה? בכיתי על עצמי.

איך יכולתי לפספס זאת? כיצד יכולתי לדלג על חוכמה זו במשך שנים רבות? בכיתי גם משמחה, משום שהזכרתי לעצמי – לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני שלא אוכל לעשות דבר בקשר לכך.

רם דס ישב שם ודיברנו. שאלתיו שאלות רבות משום שרציתי לשמוע ממוחו הנפלא, כיצד חש לגבי החיים ומה הוא חווה עתה. הוא היה מאוד סבלני עמי. הוא בטח שמע את שאלותיי מאות פעמים קודם לכן – לא, אלפי פעמים – מאנשים שהשתוקקו לכל מילה שלו. הוא הקשיב בדריכות, כאילו שמע זאת בפעם הראשונה.

מהם בעצם החיים? כיצד משיגים אושר? האם אנו באמת יכולים לגלות את עצמנו? מהי בשבילך אהבה, אהבה אמיתית? כל אותן שאלות שרוצים לשאול כאשר יושבים עם מאסטר.

הוא לא הזדרז בתשובותיו. היתה לי הרגשה שהוא חשב עמוקות לגבי כל שאלה, נכנס פנימה להתבונן ולחשוב לא כיצד הוא ענה בעבר לשאלה זו, אלא מהי חווייתו העכשווית.

זה היה רגע אדיר של נתינה. הוא פשוט נתן לי.

כאשר יש כל כך הרבה אושר, כל כך הרבה שלווה, חוכמה ושמחה שגורמים לבלות את החיים תוך שיתוף של כולם בכך, ואין זה משנה כמה המצב קשה, זוהי הארה. הופכים להיות מאסטר.

כאשר חייכם חדלים להיות עיסוק בעצמכם, כאשר אין להם קשר אליכם אלא שהם עוסקים בכול אלה שבחייהם הנכם נוגעים, הופכים להיות מאסטר. מאחר ומאסטר יודע שהחיים קשורים אך ורק לעצמכם – משום ש'אתם' הנכם הדבר היחיד שישנו. אין אף אחד אחר בחדר. אני מדבר עתה אל עצמי.

אני מדבר אל העצמי שלי.

בסופו של דבר, זו הסיבה שהגעתם לכאן. באתם לכאן על מנת לדעת זאת. להבין מי אתם, ולחוות זאת. לא באתם לכאן – אני מתכוון לכדור הארץ, לגופכם – כדי איכשהו "להשתפר" או על מנת "לעבוד על הדברים שלכם". תחשבו על האפשרות שכל העבודה שאי פעם תצטרכו לעשות הסתיימה כבר. כל שעליכם לעשות עתה, זה לדעת זאת.

רגע זה, אם כן, הוא רגע השחרור שלכם. יש ביכולתכם להשתחרר מהחיפוש אחר הארה אותו הנכם עושים כל חייכם. הנכם יכולים להשתחרר מכל מחשבה שזה צריך להיראות כך... לא, לא, זה צריך להיראות כך, לא, לא, צריך להגיע לזה בדרך הזו, דרך השיטה הזו, באמצעות תהליך ופעולות אלה.

עדיין יש ביכולתכם לעשות דברים אלה. בחרו אם כן, אולם אם הנכם חשים לחוצים לגביהם, אם אתם חשים שהם נטל, איך יתכן שזו הדרך להארה?

אני מכיר מאסטר בשם אילצ'י לי (Ilchi Lee) שאת שמו הזכרתי קודם לכן. הוא יצר דרך נהדרת להארה בשם Dahn Hak. זוהי שיטה העוסקת בגוף-שכל-רוח, תהליך של אינטגרציה בו אפשר להתעסק במשך כל החיים. אנשים הקדישו לה את כל חייהם. היא נהדרת. ניסיתי אותה, והיא עובדת. היא גורמת לחוש טוב יותר. היא גורמת לתחושת שלמות, תחושה של כוליות, של מיזוג. רבים מוצאים בעזרתה את דרכם להארה. אם הארה הינה שמחה ושלווה חיצוניים קלות חיצונית ושלווה פנימית, תודעה חיצונית ומודעות פנימית, אז אנשים רבים מוצאים בעזרתה את דרכם להארה.

פעם שאלתי את אילצ'י האם כדי להגיע להארה זקוקים האנשים ל- Dahn Hak. "לא" ענה מיד. לא היה עליו אפילו לסייג את תגובתו. הוא לא היה דו משמעי. הוא פשוט נתן לי את מילת התשובה האחת: "לא".

הנקודה היא, שאין דרך אחת בלבד על מנת להגיע אל ראש ההר. כל מאסטר אמיתי יודע זאת.

אם כך שחררו עצמכם היום. חדלו לעבוד כה קשה על עצמכם עד שאינכם נהנים מכך יותר. עשו מה שעובד עבורכם, אולם וודאו שהדבר מביא לכם שמחה. הארה הינה שמחה. זוהי זרימת שמחה אמיתית לחייכם.

להלן הם הדברים שאני יודע שיביאו לכם שמחה. החליטו ששארית חייכם – כל יום, כל רגע, כל מילה – הינם משהו שתחלקו אותו עם כל מי שבחייו הנכם נוגעים, בדרך המוודאת שהם ידעו שאינם צריכים לעשות דבר, שאינם צריכים ללכת לשום מקום, לא להיות שום דבר על מנת להיות נאהבים על ידיכם ממש עתה. תנו להם לדעת שהם מושלמים פשוט כפי שהם, בדיוק כפי שהם נמצאים.

בלו את שארית חייכם בנתינה לאנשים חזרה את עצמם, כך שהם עשויים לאהוב עצמם ולדעת שלא חסר להם דבר, אינם מפספסים דבר, אינם זקוקים לדבר, ואין דבר שהם אינם.

אולם כיצד יש ביכולתם של אנשים לדעת זאת כאשר המחסור כה אמיתי, כאשר הפספוס כה אמיתי, כאשר יש עוד כה הרבה שהם אינם? כיצד יש ביכולתכם לעזור להם לראות את האמת?

הראו להם מה נאמר ב'שיחות עם אלוהים' על הנושא: כל מה שתבחרו לתת לאחר, יהפוך להיות אמיתי גם בחווייתכם. ולכן, כל מה שברצונכם לחוות תנו. היו המקור, בחייו של הזולת, של מה שיש ברצונכם שיהיה לכם בחיים של עצמכם.

דרך בטוחה עבור כל אחד לחוות שהוא מואר הינה לגרום לזולת לדעת שהוא מואר.

זהו המסר וזו תהיה ההוראה של הרוחניות החדשה. זו הסיבה ש'הנמסטה' הפכה להיות כה עוצמתית, כה מלאת משמעות ומיוחדת, המרה של אנרגיה:

"האלוהים שבתוכי רואה את האלוהים שבתוכך."

אם באמת מתכוונים לכך, אין צורך לעשות דבר נוסף.

נכון שאם אומרים זאת משום שזה נשמע טוב, יש עדיין הרבה לעשות. אולם אם באמת מתכוונים לזאת... אם, כאשר אומרים זאת, באמת מתכוונים... המאבק מסתיים, החיפוש נגמר וסוף סוף ההארה שלנו.

ישנו מסר אותו אני מביא לעולם. ישנו מסר שניתן בשיחות שלי עם אלוהים, ואני יכול להוסיף, בשיחות שלי עם כל מאסטר שאי פעם פגשתי או שמעתי עליו. כולם אומרים את אותו הדבר.

אלוהים רואה את השלמות שלכם, ופשוט ממתין שגם אתם תראו זאת. אתם תראו את השלמות שלכם, שלמות עצמכם, ברגע בו תגלו אותה; דהיינו להכיר בה מחדש (משחק מלים באנגלית: re-cognize ); כלומר לדעת אותה שוב – אצל הזולת.

רק כאשר תראו את שלמות הזולת, רק אז תוכלו לראות את השלמות של עצמכם.

אומרים שהזולת הינו המראַה שלכם, ולא תראו שם אלא את שהנכם רואים בעצמכם. אולם את זאת אומַר לכם. אל תמתינו לראות עצמכם מושלמים עד שתראו את האחר כשלמות. דבר ראשון ראו את האחר כשלמות ואז תראו שלמות בעצמכם. סלחו קודם כל לאחר, ואז תוכלו סוף סוף לסלוח לעצמכם. עשו לאחרים את אשר עליכם לעשות לעצמכם. זה החוק וזו הנבואה.

משום שאין אחר, למעט עצמכם. כאשר אתם יודעים דבר זה, הנכם מצילים עצמכם.

אני הולך להביא לכדור הארץ רוחניות חדשה, והולך ליצור מרחב של אפשרות לחוויה רוחנית כזו להופיע על פני הפלנטה. היא תזמין את אנשי העולם, כל אחד מהם, לחקור שבילים רבים להארה, ולהלך בדרך שתרגיש להם הטבעית, המזמינה, המרגשת ומלאת השמחה ביותר. לאחדים עשוי הדבר להיות מצב של חוסר עשייה. (ניל מגחך.) פעם נתתי הרצאה זו ומישהו אמר לי...

לא יכולתי להתעלם מהעובדה שכל המאסטרים שאת שמם הזכרת, היו גברים. אני תוהה אם היית יכול לחלוק עמנו, האם אי פעם פגשת מאסטר אשה?

"לא" היתה תשובתי. "נשים אינן מורשות להיות מאסטריות." דבר זה עורר צחוק גדול, משום, שללא ספק, כולם ידעו שצחקתי מהעובדה שחלק מהאנושות מאמין בדבר הזה.

כולנו יודעים שמאסטרים רבים מאוד, הן קדמונים והן בני זמננו, הינם נשים. מרי, אמו של ישו, לבטח נחשבה למאסטר. כך היתה גם הילדגארד מ- Bingen, ביאטריס מנצרת, יוליאן מ- Norwich, תרזה מ- Avial, קתרין הקדושה מגנואה, ז'אן ד'ארק, בריגיטה משבדיה ורבות רבות אחרות שאת שמן יכולנו להזכיר ואותן אנו מכבדים.

אשה שמאוד השפיעה על חיי, היתה אליזבת קובלר-רוס. ג'יין יוסטון הינה אשה נוספת. גם ברברה מרקס הוברד. וגם מרים ווילאמסון. אני מכיר מאסטריות רבות.

אני מאמין שאמי היתה מאסטר, משום שהיא היתה הראשונה שלימדה אותי שאושר זה בסדר עם מה שיש, ממש כאן, ברגע הזה. גם אם היה קורה משהו שהיא לא אהבה, היא נהגה לומר: "אלוהים ברך זאת!" לעולם היא לא אמרה לעזאזל אלוהים. לא, לא, היא לעולם לא אמרה זאת. תמיד אלוהים ברך זאת!

כאשר יום אחד שאלתיה מדוע היא תמיד אמרה זאת במקום לקלל כמו אנשים "נורמאליים", היא התבוננה אלי במבט מופתע לחלוטין, כאילו לא יכלה להאמין ששאלתי את השאלה. "מדוע שארצה שאלוהים יקלל משהו?" אמרה בפשטות, כילד תמים, טהור, קדוש. "תמיד אמור 'אלוהים ברך זאת' לכל אחד ולכל דבר, ואתה יודע מה? אלוהים באמת יעשה זאת."

איזה לימוד נהדר מהאמא שלך!

אז, אם ברצונכם להגיע למאסטריות, זה ניתן. ניתן לעשות זאת תוך אימונים של חמש שנים או שניתן לעשות זאת תוך חמש דקות. אלוהים ישמור שלא נשכח את השיטות שלנו! אולם בעצם אפשר פשוט לשכוח מהן. אפשר לעבור ישר אל הארה כפי שעשה בודהה – וכל הבוראים של אותן שיטות יהיו הראשונים שיאמרו לכם זאת.

למה אם כן לטרוח עם אותן "שיטות"? משום שהן מזכירות לכם את מה שברצונכם לעשות. שיטות רוחניות וטקסים קדושים שוברים את המעבר השגרתי שלנו בימים ובלילות של חיינו, ושולחים אותנו חזרה אל המטרה הראשונה. הם עוברים דרך השגרה והמעקפים שיצרנו, ושולחים אותנו חזרה לכיוון אליו רצינו ללכת – שהינו הכיוון ממנו באנו. הם שולחים אותנו חזרה הביתה.

הם עושים זאת בכך שהם מזכירים לנו מי אנחנו ומה מעשינו כאן. אנו מצטלבים, או כורעים לכיוון מזרח, או מזמרים זמירות, או עושים מסע אל מכה, או יושבים בשקט או מברכים על הלחם, או מברכים זה את זה, הכול כדי ששוב נדע, ששוב ניזכר מי אנו באמת, מי הוא האחר ואת מטרת האחדות הקדושה שלנו.

או שהנכם יכולים לעבור חמש שנים של אימונים, או שאתם יכולים פשוט (מכה אצבע צרדה) להחליט ממש עתה שכאשר תיכנסו לחדר - לכל חדר אליו תיכנסו החל מעתה – תהיה תחושה שזה מקום יותר טוב להיות בו משום שאתם נמצאים בו. אתם יכולים להחליט, ממש עתה, שרגע זה, שמרחב זה, יהיה המקום והזמן בו תופיעו כ'אחד', כ'שליח', כ'אמת'.

אני מדבר כאן בעצם פשוט על לחלוק אהבה, מה שלמעשה הינכם. ואם תלמדו לבחור ותחליטו לחלוק אהבה – ללא גבול, ללא תנאי – עם כל אחד, תגלו שאין דבר אחר אותו יש לעשות על מנת לחפש הארה. אתם כבר השגתם אותה.

אני אוהב את כולכם,