מדוע האמון שלי בבני אדם  נענה בבגידה?

שאלת השבוע

גליון 33

ניל דונלד וולש

ניל היקר,

תשובתי לשאלה האם עלינו להיכנס למלחמה עם עירק מעורפלת בענן של בלבול ביחס להבדל בין להיות אדם אוהב ואכפתי, לבין להיות סמרטוט.

אני תמיד שם עצמי במצב של להאמין באנשים, ואחר כך האמון שלי נענה בבגידה. האם אתה יכול להסביר את ההבדל בין לאהוב מישהו לבין לאפשר לו לדרוך עלי?

ואסביר. אני עו"ד פלילי. לעתים תכופות אני מסכים לייצג קליינטים על בסיס הבטחתם שישלמו את שכרי לאחר שאסיים לטפל במקרה שלהם. בסופו של דבר, כמעט ללא יוצא מהכלל, הקליינטים אינם משלמים ואני חש נבגד.

אני חושב שאני מסכים לייצגם מתוך אהבה ורצון אמיתי לעזור להם, אך האם לעזור להם פירושו לאפשר להם לנצל אותי בצורה כזו? אם אני באמת אוהב מישהו ואני אדיב כלפיו כפי שאלוהים אומר, מדוע האמון שלי נענה כה תכופות בבגידה? האם כל העסקים לא היו פושטים את הרגיל אם הם היו מתנהלים כפי שאלוהים אומר?

היתה לי גם התנסות גרועה עם מתן כסף לקבצנים... הסתבר לי, מאוחר יותר, שהם השתמשו בכסף על מנת לקנות אלכוהול או שהסיפור שסיפרו לי היה שקר. כתוצאה מכך, אינני נותן יותר כסף לקבצנים, ואף התחלתי להתרעם, הן עליהם והן על הקליינטים שלי. אני חש שהם הכניסו עצמם למקום הזה ושלתת להם כסף, או הזדמנות כלכלית, יקבע את מצבם. יחד עם זאת, מאוד נגעה ללבי העובדה שחיית ברחוב ושאנשים נדיבים עזרו לך לצאת מזה. האם אתה רואה את הקונפליקט? האם הגישה שלי, שאינני רוצה לתת כסף לקבצנים, הינה אנוכית?

זה מרגיש כאילו זה נגד מה שאלוהים אומר בספריך. אולם, בטח אלוהים אינו מתכוון שהאדם יהפוך להיות סמרטוט רצפה כאשר הוא מדבר על אהבה, על סליחה לכולם ועל נדיבות בנושא כסף!

מה עלי ללמוד מההתנסויות החוזרות ונשנות הללו בחיי? נראה כאילו הן אמורות ללמד אותי להזדקף ולהתייחס לעצמי בכבוד, אולם גם זה מעורר בי קונפליקט ביחס לקטעים בספריך המדברים על נדיבות ואהבה. באיזו נקודה לאהוב ולסלוח הופכים להיות ניצול? מאידך, באיזו נקודה סירוב לעזור למישהו הופך להיות אנוכיות? האם אני מבלבל אהבה וסליחה עם משהו אחר?

ובקשר למלחמה. ההתנסות שלי עם פושעים אומרת שרובם אינם משתנים ושהאנשים ששמספקים להם את מבוקשם רק עוזרים להם להישאר במצבם הנוכחי. אנשים עם כוונות טובות פייסו את היטלר עד שהיה כמעט מאוחר. פיוס לא שינה את התנהגותו. למעשה, הוא ראה בזאת חולשה והמשיך לנצל את אלה שניסו להשלים איתו. היום מתווכחים על האפשרות שהפיוס נתן לו את הזמן שהיה נחוץ לו על מנת להתחזק, וזה היקשה מאד על בנות הברית להכניעו.

אני חושב שזה אותו דבר עם סאדאם חוסיין. אירועי ה- 11 לספטמבר זעזעו אותי מאוד מאוד. אני חושב שסאדאם היה איכשהו מעורב במה שקרה. אויבינו אמרו באופן גלוי שהם ינסו לעשות לנו שוב משהו הדומה ל- 11 לספטמבר. האם לא לעשות דבר או לפייס אנשים שאינם מכבדים אהבה ומחילה איננו טעות? אינני אוהב את המחשבה על מלחמה. אבל, האם אין המלחמה נחוצה לעתים על מנת למנוע מאנשים להמשיך בהתנהגותם? או האם דעתי פשוט מעורפלת על ידי ההתנסויות שהיו לי עם הקליינטים הפושעים שלי? כל מחשבה שתוכל לתת על נושא זה, תתקבל בהערכה רבה. ג'ון פ.

זו הסיבה היחידה לכך שאני נותן כסף – אם להשתמש בדוגמא שנתת בשאלתך. אינני נותן כסף על מנת לעזור לאנשים אחרים. ולכן, מה שהם עושים עמו, איננו רלוונטי בשבילי. כאשר אני רואה אדם ברחוב שמבקש כסף, אינני שואל אותו למה ישתמש בו. השאלה היחידה היא, האם אני בוחר לתת ממה שיש לי? אם הם משתמשים בכסף לקניית אלכוהול, או לצורך מטרה "סרת טעם" אחרת, אינו עסקי.

הבוס שלי אף פעם לא שאל אותי מה אני הולך לעשות עם המשכורת שלי כאשר שילם לי.

אף אני אינני שואל עתה שאלה זו את העובדים שלי.

באופן דומה, לעולם אינני מלווה כסף לחבר – או לכל אחד אחר. אני מניח שהכסף שאני נותן לזולת שנמצא במצוקה הלך לתמיד. אם אני מקבלו חזרה, זה נפלא, אולם לעולם אינני מצפה לו. אינני מאפשר לאף אחד לללוות ממני כסף אם אני חושב שאני אזדקק לו ואצטרך שיחזירו לי.

לעולם גם לא אתן שרות למישהו בהתחשב בהבטחה שלו שיום אחד ישלם לי. נכון, רוב האנשים יפשטו את הרגל אם יעשו עסקים באופן כזה, אלא אם כן הם הגבילו את העסקים האלה שלהם לאחוז מסוים. אני נותן 20% מהשרות שלי פרו בונו(1). אם אומרים: ,עשה זאת בשבילי עתה ואשלם לך מאוחר יותר," אני אומר: "בסדר." אולם לעולם אינני מצפה מהם שיחזירו. אינני "מחפש אותם" אם הם אינם מחזירים. ואינני נוטר או כועס בקשר לכך.

אם הייתי פרקליט העוסק בהגנה של פושעים, הייתי מחליט מראש שאני הולך לתרום אחוז מסוים מעבודתי כפרו בונו, וזהו. לא הייתי מספר על כך לקליינט שלי, הייתי מקבל את התחייבותו לשלם כאשר יוכל. פשוט לא הייתי מתרגז אם הוא לא ישלם, משום שמראש לקחתי בחשבון עבודה זו כחלק מאחוזי הפרו בונו.

אם ישלם בסופו של דבר, זה פשוט יאפשר לי לקחת מקרה נוסף של פרו בונו מעבר למה שתכננתי.

לעולם אינני מתרגז אם אנשים לא משלמים לי. לעולם אינני מצפה שישלמו. למעשה, למדתי בחיים לא לצפות ולא לדרוש שום דבר – רק מעצמי. אני דורש מעצמי שבכל רגע אתנהג בהתאם למי שאני באמת. לא תמיד אני מצליח למלא ציפייה זו, כמו כל אדם אחר. אינני כועס או מעניש את עצמי כאשר אינני מצליח. אני פשוט ממשיך הלאה ומנסה שוב.

באשר למלחמה. אני מאמין, ג'ון, שנוכח איום יש לנו זכות להגן על עצמנו. אינני מאמין שיש לנו זכות לתקוף מישהו אחר כאמצעי מניעה מתוך פחד שמא יתקוף תחילה. רוב אנשי מועצת הבטחון של האו"ם מרגישים שעלינו לתת לעירק עוד חמישה חודשים להיענות להחלטת פירוק החימוש, ואז להיכנס לפעולה. האם חמישה חודשים הינם מחיר גבוה על מנת לשמור על שלום העולם, ולהתחיל במלחמה, אם נצטרך, כאשר בני הברית שלנו יסכימו עמנו? אינני חושב כך.

חיכינו הרבה יותר זמן על מנת שצפון קוריאה תיכנס לתלם, ואנו יכולים לעשות אותו דבר עם עירק.

תודה שכתבת,

חיבוקים,

ניל

(1) פרו בונו – לטובת הציבור, ללא תשלום