דיון בארבעה חלקים

גליון 284

מאנגלית: חמדה טלאור

עריכה לשונית: ניצה תפארת

ידידים יקרים....

במהלך השבועות האחרונים אמרתי כאן שתהיתי....

1. מה, אם בכלל, יכולה להיות הסיבה לכך שהעולם מרחיב את מחשבותיו לגבי אלוהים?

2. מה, אם בכלל, יכול לגרום לבני האנוש לשנות את הבנתם לגבי החיים?

3. מה, אם בכלל, יכול לגרום לכם ולי לשנות את מחשבותינו לגבי עצמנו ולגבי מה שאנו במערכות היחסים שבינינו?

בקיצור: מה, אם בכלל, יכול לגרום לזַן שלנו לשנות את המניעים של התנהגותו?

הבה ונתבונן כיצד תפקידו של כל בן אנוש משחק במה שנזכר למעלה.

בשבוע שעבר אמרתי, שראשית בואו נסכים שכל בן אנוש אכן משחק תפקיד. אין זה צעד קטן במשחק של אותו תפקיד. אינכם יכולים לקחת חלק אמיתי, נמרץ ופעיל במשהו שאין לכם שום ידיעה על כך שיש לכם בו כבר חלק פעיל. דהיינו, אם הנכם סבורים שאתם נמצאים מחוץ לדבר ומתבוננים פנימה, תחשבו שהכל הינו עבודה פנימית ללא עזרה מבחוץ, ושאין לכם תפקיד אמיתי במשחק.

אין זה כך.

ישנה דרך אחת בטוחה לעקוף זאת, והיא לשנות את נקודת מבטכם.

אם כן, הצעד הראשון בלמידה מה ניתן לעשות על מנת לעזור לעולם לשנות את נקודת מבטו, היא שאתם תשנו את נקודת מבטכם ביחס למה שהנכם יכולים או לא יכולים לעשות.

אני אוהב את ג'ון פ. קנדי כל כך: "כאשר אנו מפוצלים, מה שאנו יכולים לעשות הינו מעט מאוד. ביחד, מה שאיננו יכולים לעשות הינו מעט מאוד".

ולכן, הצעד הראשון בעבודתי בעולם הוא לשכנע אנשים שהם כן יכולים לעשות משהו, ממש עכשיו, ביחס לשינוי נקודת המבט של הרבה אנשים על פני הפלנטה בנוגע לאלוהים, לחיים וביחס שלהם זה אל זה.

החדשות הטובות הן, שאיננו צריכים לנסות לעשות זאת לבד. קיימים כבר אנשים רבים – מאות ואלפים בכל מדינה – המוכנים, ממש עתה, להצטרף למשימה. זו רק שאלה של האם ומתי נוכל לאתר זה את זה, ואז למצוא דרך לעבוד ביחד תוך גיוס האנרגיה הקולקטיבית, ולמקד אותה במטרה הגדולה ובכוונה.

זהו דבר שאיננו בלתי אפשרי, וגם לא משהו מדהים לעשותו.

זה פשוט דבר הדורש מחויבות. עליכם להתחייב ל:

(1) לקבל, לאמץ, לבטא ולחוות את זהותכם האמיתית, ואז

(2) להביא לכל מי שנגעתם בחייו את תחושת תפארתו של הפלא והפאר של מי שהוא באמת, ואז

(3) לעשות כל שביכולתכם, בדרך האישית שלכם, לחלוק עם כל העולם את גודל האמת לגבי הגזע האנושי, ולהזמין את העולם להיכנס סוף סוף לזהות הזו.

הצעד הראשון אינו חשוב פחות מהצעד האחרון, ולמעשה הינו המאתגר מכולם. מנסיוני ומהתבוננותי ראיתי שרובנו חיים במצב של זהות שגויה. עתה, זוהי ההזדמנות שלנו לעקוף את גבולות הבנתנו הקודמת ואמונותינו המגבילות, ולנוע במלואנו אל הנס.

אני מדבר על הנס של מי שאנו באמת.

במשך זמן ארוך ביותר היה לנו מושג מוטעה לגבי זהותנו, ודימיינו את עצמנו כצאצאים, או בריאות, של הבורא האלוהי שהפריד אותנו ממנו (או ממנה), וקבע תנאים לשובנו. אמרנו לעצמנו, לילדינו ולנכדינו, שבמידה ולא נעמוד בתנאים אלה, לא נוכל לשוב אל בוראנו, ויהיה עלינו להישאר פרודים ממנו (או ממנה) לנצח.

זו היתה זהותנו, ילדים הפרודים מאלוהים. משתוקקים לשוב, מקווים להרוויח כניסה מחדש, שואפים להיות ראויים, אחרי כל מה שנאמר ונעשה באשר לחיבוקו של האל.

אלא אם כן איננו מאמינים באלוהים. לחלוטין. (והיות ורבים אינם יכולים לקבל את אלוהים כפי שזה עתה תיארתי, הם בחרו לא להאמין בו). במקרה זה, כל מה שנאמר למעלה אינו תופס, ואנו עוברים את חיינו על פני האדמה, מפלסים דרכנו יום אחר יום, שעה אחר שעה, כשהמסע איננו ארוך מעבר לרגע בו הוא מגיעים לסיומו, בתקוה שעשינו זאת ברמה מסוימת של אושר והישגים במהלך הדרך.

יחד עם זאת מגיע הסיפור על סוג חדש של אלוהים – אלוהי המחר - ועמו, דרך חדשה של 'להיות בן אנוש'. לחיות את חיינו לא כישויות נפרדות מאלוהים (או לחיות לחלוטין ללא אלוהים), אלא כישויות המבטאות אלוהים (בכך שאלוהים הינו חוויתנו בכל רגע ורגע). האם דבר כזה יתכן? האם מעבר כזה הינו במסגרת היכולות שלנו? אני מאמין שהתשובה הינה כן.

וכך זהו חלקו הראשון של האתגר. ברצוני לשוחח על החלקים השני והשליש בשבועות הבאים. אולם בואו נתבונן בחלק הראשון.

מה פירוש לחוות "דרך חדשה של להיות בן אנוש?" מה פירוש "לחיות ולחוות עצמנו" בתוך זהותנו האמיתית?

עבורי הפירוש הוא, קודם כל להבין שאין כלל הפרדה בין זה שהוא אלוהי וביו זה שהוא בן אנוש. במלים אחרות, בין אלוהים וביני. אלוהים חי בתוכי, כעצמי, באמצעותי. ולמרות שאינני חווה חוויה זו אלא ברגעים נדירים, ביכולתי לחוות אותה בכל רגע שאני חפץ – ולפרק זמן ארוך עד כמה שאני בוחר.

הבחירה הינה תמיד שלי. תמיד.

אם כך מדוע אני תמיד בוחר בחירות קטנות יותר? מדוע אני תמיד בוחר אותי קטן יותר? אני מאמין שזה משום שאינני באמת מאמין שאלוהים חי בתוכי, כפי שאני, אלא שברצוני רק להאמין בזאת. אני רוצה לחשוב שזה אמיתי, אולם אינני בטוח בכך – ובדרך מסוימת אני מפחד לברר זאת.

איך זה היה אילו התנהגתי כ'אלוהים' – או, אם לומר זאת בדרך קלה יותר לקבלה, אילו התנהגתי כאילו הייתי "אלוהי"?

טוב, אם אי פעם "הייתי מאמין לזאת", זה ללא ספק היה משנה לחלוטין את אישיותי. הייתי חווה עצמי כאחד שאינו זקוק לשום דבר, אינו רוצה שום דבר, אינו דורש שום דבר, אינו סולד משום דבר, אינו מאוכזב משום דבר, ואינו ניזוק משום דבר. דבר זה היה משנה לחלוטין את תגובותיי לחיים ולמעשה את כל האינטראקציה שלי עם הסובבים אותי.

הייתי הופך להיות רך יותר, חמוד יותר, עדין יותר, לעולם לא הייתי מתקן, מגביל, דורש, שלילי או בקורתי בשום דבר שהוא. הייתי מקבל הכל, לא שופט ומקבל כל דבר שקורה לכל אחד בכל רגע. הייתי מאפשר, מאפשר, מאפשר... ולא משתוקק לשום דבר אחר אלא למה שקורה ממש עתה, בדיוק כפי שזה קורה.

בדיוק כפי שאוהבים את אהובינו. שום דבר אינו נחוץ, לא מצפים לשום דבר, שום דבר אינו דרוש, שום דבר אינו חסר, ואין שום תשוקה, אפילו לא קטנטנה, לשום דבר אחר אלא למה שמתרחש בדיוק עתה, בדיוק כפי שזה מתרחש.

החיים, נראה לי, הינם מעשה אהבה של אלוהים. לנו, כפרטים ייחודיים של האלוהות, ניתן לאהוב את החיים על ידי כך שנעשה זאת בכל רגע, בדיוק כפי שהם מופיעים לפנינו; בכך שנאהב עצמנו בדיוק כפי שאנחנו, ואז נרחיב אהבה ללא תנאי זו לכל אלה שאנו נוגעים בחייהם.

אנו יכולים לעשות זאת. אנחנו יכולים. עוד על איך... בשבוע הבא.

אהבה וחיבוקים

ניל