דיון בארבעה חלקים

גליון 281

מאנגלית: חמדה טלאור©

עריכה לשונית: ניצה תפארת

ידידי היקרים...

אני תוהה...

1. מה, אם בכלל, יכולה להיות הסיבה לכך שהעולם מרחיב את מחשבותיו לגבי אלוהים?

2. מה, אם בכלל, יכול לגרום לבני האנוש לשנות את הבנתם לגבי החיים?

3. מה, אם בכלל, יכול לגרום לכם ולי לשנות את מחשבותינו לגבי עצמנו ולגבי מה שאנו במערכות היחסים שבינינו?

בקיצור: מה, אם בכלל, יכול לגרום לזַן שלנו לשנות את המניעים של התנהגותו?

וכפי שציינתי בשבוע שעבר, מאמר זה בעלון השבועי הינו החלק השני במה שאמרתי שיהיה...

דיון בארבעה חלקים

זה הולך להיות דיון בארבעה חלקים, אולם יהיה צורך ביותר מארבעה מאמרים על מנת להשלימו. זה ברור לי עתה. החקירה שלנו תתמקד במה שהתחלתי לכנות 'התנהגויות' – הסיבות והמניעים להתנהגות האנושית. אני פורש זאת כאן, בגליון השבועי, על מנת לבחון, בכנות, אם יש בכלל הגיון בדבר. הערותיכם ותגובותיהם במהלך כתיבת הדברים, תתקבלנה בשמחה, והן תעזורנה לי לדעת האם יש פה הגיון כלשהו!

ארבעת נושאי התהייה יכללו:

1. חקירת הסיבה לכך שאנו מתנהגים כפי שאנו מתנהגים עתה.

2. חקירת השאלה: האם יש צורך לשנות את התנהגותנו העכשווית?

3. חקירת הסיבות אשר יכולות היו לגרום לנו לשנות את התנהגותנו - אם היינו רוצים בכך.

4. חקירת תפקידו של כל אדם בכל אחד מהדברים הנ"ל.

בשבוע שעבר דברתי כאן על הסיבות להתנהגות. אמרנו שהסיבה להתנהגות הינה מחשבה. כל ההתנהגויות מונַעות על ידי רעיון שיש לנו לגבי משהו.

כל מחשבה הינה אמונה. כל רעיון הינו מבנה מנטאלי שנבנה על גבי מבנה מנטאלי קודם שנבנה על גבי מבנה מנטאלי קודם... שנבנה על גבי מבנה מנטאלי עוד קודם, שנבנה על גבי הזכרונות המוקדמים שלנו לגבי 'איך הדברים הינם'.

לאחר מכן שאלנו, מהיכן מגיעים הרעיונות? והצענו את האפשרות שכל רעיון הינו יישום מחדש של רעיון ישן. אין דבר כמו 'רעיון חדש', למרות שיש דבר כזה כמו 'יישום חדש' של רעיון ישן. בני אדם, מעצם טבעם, אינם מסוגלים לקבל 'רעיונות חדשים'. זהו קושי נצחי שלהם. זו הנכות שלהן. יחד עם זאת, זו אינה חייבת להיות הקללה הנצחית שלהם. מאחר ולמרות שאינם מסוגלים לקבל רעיונות חדשים, בני אנוש כן מסוגלים לייצר כמות בלתי נדלית של וריאציות של יישומים - של שינויים, הפניות והתאמות של רעיונות ישנים. וכמה מאותן התאמות כה גאוניות, שהן נחשבות ל'רעיונות חדשים', וזה הערך שהן מקבלות.

ולבסוף, דיברנו בשבוע שעבר על השאלה, מתי רעיונות הופכים להיות אמונות.

אמרנו שרעיונות הופכים להיות ידע כאשר הם חדלים להתרחב. רעיונות הופכים להיות מערכת עקרונות כאשר הם מתחילים להתכווץ.מערכת עקרונות מאוד מכווּצת הופכת להיות דוקטרינה. תורה. דוקטרינה הופכת להיות אמונה כאשר הלב מתכווץ על מנת להתאים עצמו לקַטְנות המחשבה.

השבוע, ברצוני להתבונן בנושא השני ברשימה הפותחת: האם עלינו לשנות את התנהגותנו, או לא...

כמובן שהתשובה לכך, היא לא. איננו "צריכים" כלל לשנות או לחוות שום דבר. בספר "אחדות עם אלוהים" נאמר לנו, שצורך הינו אשליה, ואין לו שום קשר עם המציאות האולטימטיבית. בהתחשב במי שאנו באמת ובמה שבאמת כך, אין זה אפשרי שנזדקק למשהו. (מי שאנו באמת - זה אלוהים, ומה שבאמת כזה, הינו כל דבר שהיה אי פעם, הווה עתה, ואי פעם יהיה - הינו עתה).

בעוד שבלתי אפשרי הדבר שנזדקק למשהו, אפשרי לחלוטין הוא, שנדַמה שיש משהו שאנו זקוקים לו. אנו עושים זאת כל הזמן. מהמצב הפרימיטיבי (אנו מדמיינים שאנו זקוקים ל"אויר") למצב העילאי (אנו מדמיינים שאנו זקוקים לאהבתו של אדם מסוים על מנת להיות מאושרים), אנו שוקלים את כל סוגי המחשבות והרעיונות שפשוט אינם נכונים.

אחד מהדימויים הגדולים ביותר הוא, שאנשים אחרים פגעו בנו, ושעלינו "להחזיר להם" בשל כך. רעיון זה הוליד עימות בלתי נגמר על פני הפלנטה שלנו – החל באיבה בתוך המשפחה וכלה בכל המלחמות שבין מדינות (שהן למעשה גירסה רחבה יותר של משפחות).

שום דבר מזה אינו 'צריך' להשתנות. אין לנו 'צורך' לשנות שום דבר, מאחר ולשום דבר מכל זה אין כל השפעה על מי שאנו באמת. אולם הדבר בהחלט משפיע על החוויות העכשוויות שלנו בגוף הפיזי, אם אנו מאפשרים שזה יקרה. וכמעט כולנו אכן מאפשרים זאת.

יש סיבה לכך שאנו עושים זאת.

אנו מאפשרים לחיים הפיזיים להשפיע עלינו באופן בו הם משפיעים כך ששוב נוכל להודיע ולהכריז, לבטא ולמלא, לחוות ולדעת מי אנו באמת. החיים הינם תהליך של להפוך להיות. יחד עם זאת, אנו כבר מה שנהפוך להיות. מצב דברים זה אינו מאפשר לנו להפוך להיות זאת שוב... אולם אנו משתוקקים לאותה חוויה. בדומה למשחק כדורגל במגרש, ברגע שאנו מגיעים למטרה, אנו מסתובבים ומתחילים מחדש. אנו מתחילים מצידו האחר של המגרש (ואני יכול להוסיף - שמיקמנו עצמנו שם בכוונה), ואנו שוב מנסים להגיע למטרה.

מדוע אנו עושים זאת? מאחר וההנאה היא בַמסע, לא בהשארות ביעד.

ההנאה היא בתהליך של להפוך להיות, ואז, בלהפוך להיות עוד ממה שהפכנו כבר להיות. במלים אחרות, צמיחה. התפתחות.

אלוהים הינו תהליך של התפתחות. אולם אלוהים כבר מפותח לחלוטין ובמלואו. (האמינו לי, אחרת אלוהים לבטח לא יכול היה להמציא כזו מערכת!) אם כך, בשביל אלוהים לחוות התפתחות לאלוהים פעם נוספת, צריך לעורר השראה עם היבט בעל צביון אישי של עצמו, עם יכולת לשכוח מהכול. בדרך זו, יוכל אלוהים לחוות את עצמו (באמצעות החלקים של עצמו), בכך שיעשה זאת שוב מההתחלה.

זה בדיוק מה שאלוהים עשה.

ובעצם משמעותו של כל זה היא, שאין לנו יותר צורך – לאף אחד מאתנו – לשום דבר מכל זה. כל שעלינו לעשות על מנת לחוות זאת, זה לדעת מי אנו באמת. החיים הפיזיים נבראו עבורנו כאמצעי על מנת שנעשה זאת, ועל מנת שנחווה את החיים במונחים יחסיים. (אינכם יכולים לחוות עצמכם כ'גדולים' אלא אם כן אתם חווים משהו 'קטן'. אינכם יכולים לחוות עצמכם כ"מהר" אלא אתם חווים עצמכם כ-'לאט'. אינכם יכולים לחוות עצמכם כ'טובים' אלא אם כן הנכם חווים עצמכם כ'רעים'. לכן, גם אם אינכם יכולים למצוא בסביבתכם משהו 'רע', אתם כן תכנו משהו 'רע' ולו רק בכדי שתוכלו ליצור שדה הֶקשרי שבתוכו תוכלו לחוות עצמכם כ'טובים'. אנו מכנים תמרון זה... שיפוט).

המאסטר האמיתי אינו שופט. הוא אינו שופט אף אחד ושום דבר. הסיבה היא, שמאסטר אמיתי יודעת כבר את הזהות הממשית שלה, והוא אינה תלויה בכך שתמעיט מישהו בהשוואה אליה, על מנת לחוות זאת.

זו הסיבה לכך שכל המאסטרים האמיתיים למדו: אל תשפטו ואל תגָנו.

(עוד בשבוע הבא, כאשר נמשיך בתהייה בלתי רגילה זו).

אהבה וחיבוקים,

ניל