אהבתו התמידית של אלוהים

גליון 31

אנשים שואלים אותי לעתים מזומנות, מהם הדברים הכי חשובים שקבלתי מהחומרים של 'שיחות עם אלוהים'.

אני חושב שהדבר חשוב ביותר שקבלתי מהספרים, היתה התחושה העמוקה של אהבתו התמידית של אלוהים. למדתי, בדרך מאוד מיוחדת, על אהבתו התמידית וחסרת התנאים, על קבלתו המוחלטת אותנו... אפילו את הגרועים ביותר שבינינו.

הבנתי זאת אפילו במהלך "הכתיבה" של הספרים, מעצם העובדה הגלויה שאני הוא זה שכתבתי אותם. כלומר, על פי הסטנדרטים הארציים של אנשים רבים (כולל אלה שלי), אני האדם האחרון שמגיע לו להיבחר להכניס את המידע הזה אל תוך סידרה של ספרים. ובכול זאת נבחרתי וערכתי זאת בצורה של ספרים. אם כך, על פי אמת המידה הזו בלבד, ברור לי שאלוהים אוהב ללא תנאי; שאלוהים אינו דוחה אפילו את הגרוע שבינינו, ושכל שעלינו להבין כדי לחוות את הישועה - זה לקבל זאת, לדרוש זאת, לכבד זאת, ולנצור זאת כאמת.

נכון, ישנם כאלה המתנגדים לדעתי. למעשה ישנם רבים. הם אומרים שהמילה של אלוהים, חוקיו ואהבתו הינם חסרי ערך וטעם אם אפשרות הדחיה שלו איננה קיימת. הם אומרים שהדרך היחידה להגיע אל אלוהים הינה באמצעות קיום פקודותיו, דבקות בחוקיו, ו – בכמה מהמבנים התיאולוגיים – קבלת בנו. הם אומרים שכשלון בעשיית חלק מהדברים הללו או כולם, יתבטאו בקללה בטוחה, ועדיף לנו להיות מודעים ומוכנים לכך מאחר ונקבל "את המגיע לנו" אם לא ניזהר.

למעשה, לא רק שמוטב לנו שניזהר, אלא גם מוטב לנו שלא נבכה. מוטב שלא נחמיץ פנים... אמרתי לכם מדוע...

או... סליחה... זהו סיפור אגדה אחר.

אתם מבינים? את כל סיפורי האגדה שאנו בוראים, אנו מקיפים במערכת שיפוטים; במערכת של שכר ועונש. לא יעלה על דעתנו שקיימת ישות ביקום – באמת או באגדה – אשר ביכולתה לקבלנו בדיוק כפי שאנו, בדיוק כפי שאנו בוחרים להיות.

הסיבה לכך היא, שאיננו מסוגלים להאמין בתכלית האולטימטיבית של החיים. אנו מאמינים שתכלית החיים שלנו הינה לשמור על חוקי אלוהים, לעשות כרצונו, ובעצם – להשביע את רצונו. אולם השבעת רצון אלוהים אינה תכלית החיים. רק אלוהות אגו-מניאקית היתה בוראת הוויות שתכלית חייהן היתה להשביע את רצונה. ורק אגו-מניאק מטורף היה מוסיף בגידה וסבל לחיים הללו בכך שיבטיח שאותם יצורים ימעדו ויכשלו. ורק אגו-מניאק רשע ומטורף במיוחד היה מוסיף ואומר שאין זה משנה אם הם נכשלים או אם לאו, מאחר והם כבר נכשלו! טרם לידתם!

ככל שהמזימה הזו נראית בלתי סבירה, זהו המבנה התיאולוגי שמיליוני אנשים הלבישו על האלוהים "האוהב" שלהם. לכן אני חושב שהדבר הכי חשוב שספרים אלה עשו עבורי וממשיכים לעשות עבורי מידי יום, הוא לשחרר אותי מאזיקי האמונה באלוהים כעוס, נקמן ושופט. אני פתוח עתה יותר לברוא את חיי כרצוני, לא כפי שדמיינתי שעליהם להיות.

הדבר השני החשוב שלמדתי מהספרים הוא, שישנה רק סיבה אחת לעשות דברים – וזה להיות ולהחליט, לברוא ולתת סיפוק, למי שאני באמת, ולמי שאני בוחר להיות.

אתם מבינים, היו בעבר סיבות שונות אשר בגינן הייתי צריך לעשות דבר זה או אחר. אבי אמר לי. העולם מצפה ממני. אלוהים דורש ממני. מה שלא יהיה...

עתה ברור לי שאלוהים אינו דורש ממנו כלום, שציפיות העולם מעוותות ואינן במקומן, ומצוותו של אבי אינה משהו שיש למלאו.

החלק האירוני של כל זה הוא, שעתה אני נוהג הרבה יותר בהתאם למה שהלימוד הישן דרש ממני כאשר נדרשתי להתנהג בדרך מסוימת, או ש.... במילים אחרות, אני מגלה ש"להיות טוב" (מה ש"טוב" יכול להיות) מרגיש... ובכן... טוב... כאשר זה אינו צריך להיעשות עקב הפחד שמא ידונו ויאשימו אותי אם לא.

ובדרך נוספת, אני נוטה להתעלות, לצפות ולקוות מעצמי את הגבוה ביותר, כאשר הציפיות והתקוות הינן שלי, לא של מישהו אחר.

זהו סוד ענקי שאלוהים מבין, אולם בני האדם מסרבים להאמין בו: בבסיסנו אנו טובים... לא רעים. איננו זקוקים לאלוהים כועס, נוקם ומעניש על מנת להפחיד אותנו על מנת שנעשה את מה "שנכון", על מנת שננהג בהתאם לאינטרסים של האחרים או על מנת "שניראה" בצורה מרשימה. הטבע הבסיסי שלנו – הטבע האנושי – הינו אוהב ואדיב. מלמדים אותנו להיות חמדנים. מלמדים אותנו לפחד. מלמדים אותנו להיות מכוערים, בעלי דעות קדומות, אלימים. אנו הננו אהבה... ומלמדים אותנו להיות משהו אחר!

ניל דונלד וולש

מאנגלית: חמדה טלאור© www/quantumleap.co.il

עריכה לשונית: ניצה תפארת