|
||||||
~ ניל מדבר על אומץ ~
גיליון 690
25.3.2016
ניל דונלד וולש
מאנגלית: חמדה טלאור עריכה לשונית: ניצה תפארת
ידידי היקרים, יש צורך בהמון אומץ על מנת לחיות את החיים. מעולם לא הבנתי זאת, אולם כך הוא. כלומר, כאשר הייתי צעיר, לא נראה לי שלחיות את החיים יש צורך באופן מיוחד באומץ. נחישות, אולי. התמדה – אולי. המון סבלנות לאנשים מבוגרים שאינם מבינים דבר, אולי. אבל לא בהכרח הרבה אומץ.
טעיתי.
ברגע שהבנתי במה החיים עוסקים – שאגב לא קרה לפני הגיעי לגיל 50 – הבנתי מהר מאוד שיש צורך באומץ. אולם גם אז לא באמת היה לי ברור כמה. עכשיו ברור לי.
החיים למעשה הינם מסע של נשמה אחת. אנו נמצאים בהליכה דרך הזמן, נעים ממציאות רוחנית למציאות פיזית וחזרה. הבה ואבהיר - זהו מסע שמח, וזו הסיבה שיצרנו אותו ושאנו עושים אותו. השמחה במסע מחזרה חוזרת ונשנית של החוויות, מיצירה ושוב יצירה מחדש, מידיעה ומידיעה חוזרת, של מי שאנו באמת. באמצע הדרך בין המציאות הפיזית למציאות הרוחנית נמצאת המציאות של המציאות האולטימטיבית. זה המקום בו אנו מתאחדים עם המהות החיונית ברגע של אושר המתואר במסורת המיסטית המזרחית כ"נירוונה".
כל זה מתואר בפירוט יפהפה בספר המדהים והמסכם את סידרת הספרים 'שיחות עם אלוהים': "הביתה עם אלוהים בחיים שלעולם אינם מסתיימים". ועתה, כאשר אני יודע בדיוק מה מתרחש, אני יכול להמשיך עם הסיבה האמיתית להיותי כאן על פני האדמה. אין זה אומר שחיי היומיום שלי השתנו. אינני צריך להחליף עבודה. אינני צריך לעבור דירה. אינני צריך לשנות את סטאטוס הנישואין שלי. איני צריך לשנות דבר מהקיים בחיי עתה. מה שישתנה, מעצמו, איננו מה שאני עושה עם חיי, אלא האופן שאני עושה זאת.
אם אני מחליט שחיי הפיזיים נוצרו כאמצעי להחלטה וליצירה, להפוך להיות ולחוות מי אני באמת ומי אני בוחר להיות, תהיה הדרך בה אחיה כל רגע מחיי שונה למדי מהדרך בה חייתי לפני שהבנתי זאת. משום, אתם מבינים, שבכל רגע מחיי אזמין את עצמי – לא, יותר מכך... אאתגר את עצמי – להפוך להיות הגרסה המפוארת ביותר של החזון הגדול ביותר שאי פעם היה לי לגבי מי שאני.
אם אני אומר שאני הנני "זה האדם החומל", זה לא יספיק לי אם אהיה אותו אדם חומל שהייתי אתמול. מאחר שאני יוצר עצמי מחדש ברגע הזהב הבא של העכשיו, אגיע לביטוי המפואר הבא של חמלה. לא אוכל להסתפק באופן בו הייתי בחודש שעבר ביחס לנושא החמלה, או כפי שהייתי לפני שנה, או לפני עשור. אם אני אומר שאני הנני "זה אשר אוהב", לא יספק אותי להיות פשוט אוהב כפי שהייתי אתמול. מאחר שאני בורא עצמי מחדש ברגע הזהב הבא של העכשיו, אתאמץ להגיע לביטוי הבא המפואר של האהבה. אינני יכול להסתפק בדרך בה הייתי בחודש שעבר בהתייחס לאהבה, או בשנה שעברה, או בעשור הקודם. וכך ביחס לכל היבט של אלוהות אותו אני בוחר לבטא באמצעותי, כאנוכי.
לעבור לרמה הבאה מצריך אומץ רב. כאשר מגיעים אליה, נוצרת תחושת שמחה רבה. שאלו כל מחליק אולימפי. שאלו כל רקדנית בלט. שאלו כל סופר שבדיוק סיים ספר, או כל אתלט שבדיוק התקבל לקבוצה, או שחקן אשר צורף לצוות השחקנים. או שאלו כל אדם אשר השתוקק והשיג משהו בעל ערך בחייו – כמו, לדוגמא, התחייבות חיים יפהפייה למערכת יחסים עם אדם אחר.
לעבור דרך שרטונים סלעיים של מערכת יחסים הנמשכת תקופת חיים ושמירה על מערכת יחסים זו תקינה, מצריך אומץ רב. זהו אחד מהדברים יותר אמיצים שכל אדם יכול לעשות, ולבטח אחד מהדברים היותר קשים. אותו דבר ביחס להתחייבות לכל משימה חשובה ומשמעותית. תארו לעצמכם אילו דברנו על מערכת יחסים לכל החיים עם האל... עם האני הגבוה.
אנשים רבים עוברים את כל החיים ואף פעם אין להם מערכת יחסים משמעותית וחשובה עם האני הגבוה שלהם. אנשים רבים אינם יודעים כלל מה זה. אנשים כה רבים תקועים עם הסיפור המזויף של מי שהינם, שהם מפספסים בגדול את ההזדמנות בתקופת חיים זו ליצור ולפתח את סוג מערכת היחסים עם האל והאני הגבוה עליהם אני מדבר כאן.
אין בכוונתי לשפוט, זו פשוט נקודת מבט. ויתכן שאני טועה. נקודת המבט שלי יכולה להיות בלתי מדויקת. אולם את זאת אוכל לומר. אלה אשר כן יוצרים ומטפחים את סוג מערכת היחסים עם האל ועם האני הגבוה עליהם אני מדבר כאן, למדו, כפי שאני למדתי, שבאמת צריך אומץ על מנת לעשות זאת, משום שבעודנו מחפשים את האני הגבוה, בלתי נמנע שניתקל באני הנמוך – וזו לעולם איננה תמונה יפה.
כאשר אני פוגש את האני הנמוך – ואני מבטיח לכם שזה קורה מדי יום, ולעתים בדרכים הכי פחות צפויות - עלי לגייס המון חמלה ואהבה. עלי ללמוד להעניק מתנות אלה לעצמי, וזה איננו דבר קל. אני מגלה שאני האדם האחרון שאני מוכן לסלוח לו. עשיתי בחיי שגיאות רציניות מאוד. עשיתי כמה דברים לא נחמדים. פגעתי מאוד באנשים. הייתי אנוכי במידה בלתי תיאמן ומאוד מאוד בלתי רגיש ולא אכפתי. וזה רק כהתחלה.
בעודי חי את חיי אני ער מאוד לכל הדברים הנ"ל, לכל רגע בו הייתי קצר רוח, בכל הזדמנות בה נכשלתי בכך שפשוט לא הייתי נחמד, שלא לדבר על מרשים. ועתה, בעודי נכנס לשליש האחרון של חיי, אני מגלה שעלי לגייס אומץ רב על מנת לעמוד מול עצמי, לעמוד מול עברי, ולעמוד מול ההתחייבויות שהתחייבתי בתוכי, שכן התחייבות זו קוראת לי לבטא ביטוי גבוה יותר ולחוות חוויה גדולה יותר של האני האמיתי שלי. ואני מתעמת עם בחירה זו כל רגע של כל יום.
בכל פעם שאני מתבונן בעצמי במראה, אני נזכר בכך. בכל פעם שאני מסתכל בפניהם של האהובים האחרים שאכלסו את חיי, אלה אשר יצרתי כשותפי במסע וכיוצרים שותפים לתסריט חיי, אני נזכר בזאת. בכל פעם שאני לוקח ספר רוחני טוב, או אפילו קורא מאמרים כמו זה [שלא לדבר על כותב אותם], אני נזכר בזאת. החיים מזכירים לי את התחייבותי לחיים בכל רגע של החיים אותם אני חי. זו מטרת החיים – ורק בשנים האחרונות הבנתי זאת.
וכך היום אני יוצא שוב למסע, מבקש מהאל את עזרתה, מרגיש שהוא יהיה עמי בכל צעד בדרך, ומתפלל שהלוואי וביום זה אתקרב למטרה שהעמדתי בפני: הלוואי ואסלח לעצמי על האתמולים, הלוואי ואוהב את עצמי בימים הנוכחיים, והלוואי ואחווה את עצמי, סוף סוף, כמי שאני באמת בימי המחר העתידיים שלי.
אחת מהשמחות הגדולות ביותר שלי היא הידיעה שאינני הולך לבד. כולכם הולכים אתי. נכנסנו למסע זה יחדיו, ויחד, באמצעות חמלה ואהבה כמדריכים שלנו, נוכל להוביל זה את זה חזרה הביתה. זו ההזמנה שלנו, זו ההזדמנות שלנו, וזו הסיבה לכך שנפגשנו זה עם זה כפי שאנו ברגע זה. כאשר אני מבין זאת, זה הופך להיות הרגע הקדוש, ואני מכבד אותו וחווה אותו כקדוש, מעתה ועד עולם.
והחיים לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו.
באהבה,
להענקת תמורה
|
.jpg)
.gif)
