|
||||||
~ האם אהבת האל הופכת לזעםללא התראה מוקדמת? ~
גיליון 687
4.3.2016
ניל דונלד וולש
מאנגלית: חמדה טלאור עריכה לשונית: ניצה תפארת
ידידי היקרים,
אלוהים נקמני ואהבתו יכולה להפוך לזעם.
זוהי תוספת לאמונה קדומה יותר. רוב העולם מאמין באל שהינו הוויה זכרית עליונה הדורשת צייתנות, אשר טוענת שאנו נחותים משום שלא היינו צייתנים, והאומרת לנו שעל מנת שנזכה בחסדיה [ובכך תהיה לנו זכות להיכנס לגן עדן], עלינו לעמוד בדרישות מאוד מסוימות – ובמידה ואותן דרישות אינן נענות – הופכת אהבתה לחרון אף.
סקירה ברבים מספרי הדת השונים של המינים האנושיים העלתה התייחסויות רבות ל"זעם האל".
בספר נחום פרק 1 פסוק 2 אשר במסורת היהודית נאמר: "אל קנוא ונוקם ה' נוקם ה' ובעל חמה נוקם ה' לצריו ונוטר הוא לאויביו."
במסורת הנוצרית בספר יוחנן פסוקים 35+36: "האב אוהב את בנו ואת-כל נתן בידו. כל המאמין בבן יש לו חיי עולם ואשר לא יאמין בבן לא יראה חיים כי אם חרון אף אלוהים ישכון עליו."
במסורת האסלאמית, בפסוק 005:060, מדברים על: "...אלה אשר קוללו ע"י אללה, אלה אשר עליהם נפל חרון אפו של אללה, אלה אשר אללה הפך אותם לקופים, חזירים, וחסידי היוהרה והרשע. התסבוכת שלהם היא הגרועה מכל; הם הרחוקים ביותר מהדרך הנכונה."
כאשר מופיע בכתבים להם אנו קוראים קדושים שהאלוהות חסרת רחמים, נחשב הדבר לחמור למדי. אין פלא שהאנשים במהלך ההיסטוריה היו מודאגים ביחס לפגיעה באל. ידוע שאפילו משה אמר בתפילתו לאל: "...כי כלינו באפיך ובחמתך נבהלנו." תהילים צ:7.
ואכן כך הדבר. הרעיון של הכעס חסר הרחמים חודר להתייחסות האנושית לאלוהות, והדבר נמשך מאות שנים רבות.
ועכשיו מגיע ה- מה אם הגדול...
מה אם מעולם לא הראה האל זעם ומעולם לא ביטא או חווה אותו?
האם זה משנה? האם זה חשוב? בסכמה הגדולה של הדברים, האם היתה לכך השפעה בחוויה הפלנטארית שלנו?
כן. ברור שכן. זה היה מאפשר לנו להאמין באל בעל אהבה ללא תנאי, אשר לעולם אינו מסתגר בתוך עצמו – מכל סיבה שהיא – ובטח לא לטובת האמונות שלנו.
דבר זה היה, בתורו, נותן לאנושיים מודל מדויק של טבעה האמיתי של האהבה, ודוגמא נפלאה כיצד לאהוב זה את זה. ברגע זה משתמשים אנשים רבים בהבנה כיצד האל אוהב אותנו כמודל שלהם ביחס לאופן בו עליהם לאהוב זה את זה.
ברמה האישית, אם לא היו מספרים שוב ושוב לאנושיים על חרון אפו של האל, היתה זו, ברמה האישית של שותפות ומערכות יחסים רומנטיות, דרך חדשה של אהבה זה את זה ובסיס בר הדגמה. בסיס חדש זה היה האהבה ללא תנאי של האל. איזה מודל סוף סוף היה לנו! מישהו שאוהב אותנו ואין זה משנה מה שקורה.
אילו היינו חושבים שחווית האהבה – בין אם זו אהבה מאדם אחר או מהאל – הינה נצחית, היה הפחד עוזב את הלב האנושי לתמיד.
אילו חשבנו שלאל אין חרון אף, ילדים קטנים יכולים היו ללכת לישון ללא הצורך לדאוג מה יקרה אם הם לא יחיו עד הבוקר. את התפילה: "אני שוכב עתה לישון ומתפלל לאל שנשמתי תישאר עמי. אם אמות לפני שאתעורר, אני מתפלל לאל שייקח את נשמתי..." ניתן יהיה לשנות ל: "אני שוכב עתה לישון, אני יודע שהאל שומר על נשמתי. אם אמות לפני שאתעורר, אני יודע שהאל ייקח את נשמתי."
אילו חשבנו שהאל אינו מבטא זעם, מיליארדי מבוגרים יכולים היו ללכת לישון מבלי לחוש יותר את הצורך לבקש מחילה, לבקש מאמו של ישו "להתפלל עבורנו, החוטאים, עתה, בשעת המוות שלנו."
וכך ניתן היה להחליף תיאולוגיה של תחינה בתיאולוגיה של יישום.
תיאולוגיה של תחינה הינה תיאולוגיה בה אנו ממוקמים במצב של מתחננים, כל הזמן מבקשים מהאל, מתחננים אליו, מפצירים בו שייתן לנו דבר זה או אחר.
תיאולוגיה יישומית הינה תיאולוגיה בה אנו מיישמים בחיינו את אשר אנו יודעים שהינו האמת ביחס למערכת היחסים עם האל: שהאל חי בתוכנו, באמצעותנו, כאנחנו, ושהאיכויות האלוהיות הינן שלנו ליישום בחיי היומיום, כולל חכמה, בהירות, ידע, יצירתיות, עוצמה, שפע, חמלה, סבלנות, הבנה, חוסר צורך, שלווה ואהבה.
להלן מסר האל לעולם:
מן ההתחלה מספר לנו האל שהסיפור העתיק של התרבות האנושית ביחס לזעם האל הינו דבר לא מדויק לחלוטין, וזה הופך להיות ברור עם כל יום שעובר.
זה בסדר להסיר עתה את השיעור העתיק הזה מהסיפור הנוכחי שלנו, ולחדול לספר אותו לעצמנו ולילדינו. העובדה היא, שאין לאל סיבה לחוות, או לבטא, חרון אף. כאשר אתם הכול, יש לכם הכול, יצרתם הכול, חוויתם הכול, והנכם יכולים לבטא כל אשר ברצונכם לבטא, על מה יש לזעום?
כאשר אינכם רוצים דבר, אינכם צריכים דבר, זקוקים לדבר כלשהו, דורשים משהו, ומצווים על שום דבר, מה יכולה להיות הסיבה לתחושה של נבגדים?
ולבסוף, כאשר אין דבר לחוותו מלבד עצמכם, על מי בכלל אפשר לזעום? את מי נעניש? האם יד ימין תכה את יד שמאל?
המושג של אל זועם נובע מהרעיון שלאל אכפת מה אתם עושים, או לא, כאחד מטריליון היצורים בכל אחד מטריליוני הרגעים על פני אחת מטריליוני הפלנטות מתוך אחד מטריליוני הסקטורים של היקום שהינו גדול פי טריליון אחד מטריליוני פעמים של כוכב הבית שלכם. ולא רק שאכפת לאל, אלא שאכפת לו כל כך עד שהוא נפגע עמוקות ונפגע באופן חמור אם התנהגותכם אינה מתאימה לציפיות מכם – לא, למצווה עליכם.
דבר זה דומה לאמירה שאכפת לכם מגרגיר אחד של חול מתוך כל גרגרי החול נמצאים על כל חופי העולם. יתכן שאתם אוהבים את החול ואת כל הגרגרים שלו משום שהם חלק מהפלא והיופי של חופי העולם, אולם לבטח לא תתמלאו זעם אם אחד מאותם גרגרים לא היה משקף את אור השמש בדרך בה תוכנן להיות. ולבטח לא הייתם כועסים אילו ידעתם שבכל מקרה זה היה מצב זמני, אשר נמשך לא יותר מנאנו שניה בהיקף האין סופי של קיום אותו גרגר.
הרעיון של אל זועם תלוי לא רק בקבלת המחשבה שיש לו העדפות ביחס להתנהגותנו, אלא גם של הרעיון שהתנהגותנו בכלל וכל התוצאות שלה טרם התרחשו.
ניתן לחשוב על אלוהות זועפת רק בתוך תבנית מלאכותית של זמן ומרחב. אולם בכאן/ועכשיו האוניברסאליים, האל אינו יכול להפוך להיות זועם בהתבסס על משהו שרק עתה התרחש. הוא תמיד חייב להיות זועם בהתבסס על כל הדברים שאומרים שהוא אינו מסכים להם, ומאחר שהכול כבר קרה, קורה עתה, ותמיד יקרה וקורה בו זמנית ברגע האינסופי והיחיד של עכשיו/לעולם.
נכון שהאל תמיד משהו בעכשיו/לעולם, אולם "חרון אף" אינו הדבר. האל הוא אהבה, נצחית ובלתי משתנה.
לא זעם. אהבה. אהבה ללא תנאי. המהות היסודית. הכוח הראשוני. האנרגיה הטהורה. האלמנט הייחודי. הדבר היחידי שיש.
על מנת לנוע לכיוון של שמירה על המציאות המהפכנית ביחס לאלוהות והחוויה האלוהית, יש להשתחרר מהרעיון שהאל הינו יצור של מצבי רוח, שהטמפרמנט שלו תלוי במתרחש בזמן מסוים ביום מסוים בחיים מסוימים במקום מסוים על גבי פלנטה מסוימת במערכת סולרית מסוימת הנמצאת בגלקסיה מסוימת בתוך אזור מסוים של יקום מסוים. על מנת לזוז אל תוך הכלה מהפכנית זו, זכרו את הדבר הבא:
האל הינו אהבה, תמידית ובלתי משתנה. לא זעם, אהבה. אהבה ללא תנאי.
קיים רעיון שלישי בו עלינו לדון. זוהי אמונה עיקשת שיש משהו הנקרא "צדק אלוהי," אותו ניתן להפר, או שבאופן כלשהו ניתן להשחית באופן בלתי הפיך את השלמות האלוהית באמצעות אירוע אחד בחייו של אדם אחד... הנה זה חוזר שוב... הוויה אחת על פני פלנטה אחת במערכת שמש אחת הנמצאת בגלקסיה אחת בתוך אזור מסוים בתוך יקום מסוים.
דתות מסוימות אומרות לנו שהאל מוצא שהפרה זו, או השחתה זו בלתי נסבלת ובלתי מתקבלת על הדעת, ולכן יש לתקנה ולהסדירה. אולם האל אומר לנו [בניגוד לדברים הנאמרים על ידי הדתות] שלא ניתן להשחית שלמות, משום ששלמות הינה המצב הטבעי של הדברים ומצב המציאות הנצחית.
לאמתו של דבר, אין דבר אחד טוב מהאחר, אלא כל הדברים הינם פשוט מה שהם: השתקפויות של יקום המתפקד באופן מושלם תוך ביטוי מושלם של קיום מושלם של מציאות, ודבר אחד מוביל בהכרח לדבר הבא בתהליך בלתי מסתיים הנקרא התפתחות. אבולוציה.
כיצד יכולה כל מציאות להיות מושלמת? פשוט. כאשר אף אחד ושום דבר אינם זקוקים לדבר אחר מלבד מה שהינו. זהו מצבם הטבעי של הדברים.
המציאות המוחלטת, האולטימטיבית שהינה האלוהות, אינה צריכה או זקוקה לדבר מעבר למה שהינה, מהסיבה הטובה מאוד שמה שהינו הוא סך-כל האפשרויות, האירועים, הנסיבות, המצבים, החוויות, וכל ביטויי החיים בכל צורה לחוד ובכל הצורות, הכול בבת אחת.
יום גשום הינו יום מושלם בדיוק כמו יום שמש, שכן יום גשום הינו היום ההופך את יופי יום השמש למשמח, וחומו של יום שמשי גורם לקור של יום גשום למבורך.
היתה זו הטעות שעשתה בחישוב של לוח הכפל בגיל תשע שהולידה את הוראת שיטת החישוב המתמטי הגאונית והמתקדמת באוניברסיטה MIT [בארה"ב] כשהיתה בת שלושים וארבע.
וכן, הזוועה של החוויה האנושית הגרועה ביותר היא זו אשר הולידה את הביטוי הטוב ביותר של הזן שלנו בעודנו מתפתחים במהלך העשורים, המאות, ואלפי השנים.
במהלך טווח הקיום הכללי, נסיבה אחת או אירוע אחד מייצרים, בסופו של דבר, מודעות היוצרת נסיבה או אירוע אחרים, והמאסטר חי חיים ללא שיפוט או גינוי של תהליך, או של כל אדם או התרחשות שהינם חלק ממנו, אלא רואה את הפסיפס הגדול יותר.
"צדק" ו"שלמות" הינם מבנים אנושיים שנוצרו בתוך הֶקשר של ערכים יחסיים. הרעיון של צדק אלוהי תלוי ברעיון קודם שיש בראשו של האל ישנם דברים "נכונים" ודברים "שגויים". אולם רעיון כזה אינו קיים במציאות הרוחנית, שהינה גם המציאות של המוחלט, בה כל דבר נחווה בכאן/עכשיו, והאנרגיה היחידה הינה של אהבה מוחלטת.
כל מאסטר רוחני יודע זאת, ולכן כל המאסטרים הרוחניים אמרו, כל אחד בדרכו: אל תשפטו ואל תרשיעו. שמעתם מסר זה כבר קודם לכן – ותשמעו זאת שוב לפני שההתרחשויות תסתיימנה – שכן הדברים נמצאים בלב כל דבר אשר הגזע האנושי מוזמן לאמץ בהבנה החדשה של האל.
השאלה היא, האם "אל תשפטו ואל תרשיעו" מתייחס גם לאל?
התשובה שרוב הדתות נתנו לנו הינה, לא. על האנושיים לא לשפוט, אולם מהאל מצופה שישפוט.
אך האם כך באמת הדברים אמורים להיות? ואם כן, מדוע? כיצד הגיעו הדברים לידי כך?
באהבה,
להענקת תמורה
|
.jpg)
.gif)
